שלום שלום!
הנה קטע ממש קצר, אני ממש מרוצה מהסוף שלו וממש לא בטוחה בצורת הפנייה שלו- ישר לקהל. דעתכן\ם?
בקרוב אתחיל לפרסם משהו ארוך על פטוניה דארסלי.
מקווה שתאהבו,
נעמה
~~~
דם שחור
דמיינו לעצמכם אתכם, יד קטנה מלאה בחלומות, באפשרויות לגדול. דמיינו את היד הקטנה אוחזת בעט גדול וכחול, רושמת תקוות, אכזבות, חלומות. דמיינו ילדות רשומה בעט על דף מצהיב מיושן. דמיינו אתכם קורעים פינה מהנייר, שמים אותה בספר, כסימנייה. דמיינו אתכם בוכים, דמעה נוטפת על הדף, דמעה שחורה, כבדה ומלאת אשמה. דמיינו דיו כחול שרושם אושר, זיכרונות, מחשבות יפות על הנייר הצהוב. דמיינו חיים ספוגים בדף. עתיד ועבר כתובים בכחול על גבי צהוב.
דמיינו יד גדולה אוחזת בדף קטן וצהוב. דמיינו את היד לוקחת את הנייר מאחיזתכם. דמיינו שרשראות ברזל שכובלות אתכם לקיר. אתם צופים ביד הגדולה קורעת את הנייר, מקמטת אותו, שורפת מילים רפות שנכתבו בעט כחול. שורפת ילדות כמו גם תקוות וחלומות. אתם כורעים מול האש שמאכלת עבר ועתיד. אתם כורעים בדמעות מול תקווה שנשרפת, הופכת לאפר כמו ליבכם. אתם צופים בחייכם בוערים בלי יכולת לזוז, למנוע. אתם צופים בנייר אחד צהוב שסימל חיים מת לכם בין האצבעות. אתם צופים בדמעותיכם מכתימות את האש. הן לא מכבות אותה- הן מלבות אותה. ואתם לא יכולים לעצור- לא את הדמעות, ולא את האש.
אתם מתייפחים מרות על האובדן. חלל ריק נפער בלבכם, חלל שפעם תפסו מילים כחולות ונייר צהוב. אתם תוהים של מי הייתה היד, לא מעלים בדעתכם שזו הייתה היד שלכם. כשאתם מבינים זאת, אתם מרגישים כאילו פיסת הנייר הקטנה, הסימנייה שקרעתם מהנייר בילדותכם מתפוררת גם היא. נשרף השריד האחרון של עברכם. נמחק השריד האחרון של ילדותכם. אתם לא קמים מהרצפה הקרה, לא מוצאים את הטעם כאשר נשרפו גם העתיד וגם העבר. אתם כלום בלי עבר. אתם כלום בלי עתיד. אתם לא שמים לב שנעלמו השרשראות. אתם לא שמים לב שאתם כבר לא כבולים לקיר.
ולפתע, ללא כל סיבה, משהוא בכם פקח עיניים, לא נותן לכם להתפרק. הוא אומר לכם לקחת צנצנת, לאסוף את האפר. ואתם עושים זאת, מחזיקים את העבר ביד. אתם לוקחים נייר חדש, נייר לבן עם שורות כחולות. אתם לוקחים מים, סם החיים, ושופכים אותם לאפר, שריד המתים. דם שחור מתערבל בצנצנת שקופה. אתם לוקחים את האצבע, טובלים אותה בעבר. אתם כותבים מילים שחורות.
'בדמו של עבר אכתוב לי עתיד'
כשזה קרה לי סירבתי לכתוב את השורה השחורה הזו. סירבתי לכתוב לי עתיד שכבר כתבו אחרים בעבר. לא כתבתי על הנייר הלבן, רק טיפה אחת שחורה נטפה מידי והכתימה אותו. דם שחור נטף לי מהאצבע. כתם אפל הזכיר לי את מה שאיננו.
מאפר קמתי ולאפר אני מסרבת לשוב.
אני נושאת בעול העבר ועפה על כנפי העתיד.
אני נושאת את הדם השחור בצנצנת שקופה.
כשאני בוכה אני לא בוכה דמעות. אני בוכה אפר. הוא מכתים לי את הלחי בשחור. הוא כובל אותי בשרשראות שחשבתי שאינן עוד. הוא מזכיר לי שאם לא אפסיק לבכות, במהרה יהפכו דמעותיי לאש.
כשיש אש יש דם.
'בדמו של עבר אכתוב לי עתיד'. בדיוק בגלל זה אינני כותבת. אני לא מוכנה לכתוב בדם.