אפתח בכך שהיה לי יום משמעותי אתמול, אבל לא ארחיב על כך את הדיבור. הקטע הבא נכתב לפני שלוש שנים בערך, ושוכתב אתמול בלילה. פיניק/אנני (פאנדום משחקי הרעב), 
AU של מחנה ההשמדה טרבלינקה. PG-13 על הנושא הכללי והעיסוק במוות. אנגסט/דרמה כרגיל.
~
כמו בכל שנה ביום הזה, אתה עוצם עיניים ונזכר ביום ההוא. היום שהיטה אותך מהמסלול, ששינה את חייך לנצח.
באופן מוזר, השמש זרחה באותו יום. רוח קלילה נשבה מכיוון שער המתחם. איכשהו הפרטים הקטנים האלה נחרטו בראשך; השמש זרחה. רוח קלילה נשבה. הדברים שלא שינו דבר, דווקא אותם אתה זוכר.
אתה ועוד כחמישים חיילים עמדתם כמו פסלים, מחכים למשלוח שיבוא. אף אחד לא דיבר; כולם היו מתוחים מכדי להוציא הגה. זה היה המשלוח הראשון של המחנה הזה, וכתוצאה מכך – גם המשלוח הראשון שלך.
ואז ראית אותם. הם התהלכו בקבוצה גדולה; הם היו מאתיים לערך, אבל נראה פחות מכיוון שנצמדו אחד לשני כמו עכברים מבוהלים. הם נראו כהמון של חיות מטונפות. גלי התיעוב והדחייה שלימדו אותך להרגיש למראם לא היכו בך. הרגשת רק רחמים.
עינייך נעצמו. מספיק. חשבת בתקיפות. אני מקבל את ההחלטות כאן. אסור לי להפגין חולשה.
עינייך נפקחו. ההמון עמד מולך, נשים, גברים וילדים, כולם ממתינים למוצא פיך. כשאתה נזכר באותו רגע כל הפרצופים נדמים להיטשטש, ואף אחד מתווי הפנים המקוריים שלהם לא נשאר בזכרונך – עם השנים ניסית לגרום להם להראות גסים יותר, פראיים, אבל זיכרונך מרד בך ונשארת עם רגע אחד חסר, כמו חתיכת פאזל שנפלה מחוץ לתמונה.
הסבת אליהם את גבך. "לתאי הגזים," הורית לחייל שעמד לצידך. מזווית עינך ראית אותו מהנהן. ההמון התחיל להתלחש, והלחישות הושתקו במהרה ובאכזריות בידי החיילים. שמעת אותם נעים מאחורייך בשתיקה, עד שקולה של אישה צעירה שבר את הדממה.
"פיניק!" היא צרחה, ואתה קפאת, אבל לא הסתובבת. איך היא ידעה את שמך?
"פיניק!" היא צרחה שוב. שמעת אותה מושתקת באכזריות על ידי אחד החיילים ואמרת לעצמך להירגע. היא בטח ראתה את תג השם שלך מרחוק. לא יכול להיות הסבר אחר.
נשארת עומד בגבך אל היהודים הצועדים אל מותם מאחורייך, מרגיש את מבטה של האישה קודח חור בגבך. לא הסתובבת. וכל שנה באותו יום, אתה מענה את עצמך במחשבה מה היה קורה אם היית מסתובב. יכולת להבריח אותה החוצה, יכולתם לברוח משם ביחד, לחזור להיות אותם צעירים מאוהבים שהייתם לפני המלחמה; באותם ימים שהייתם צוחקים ומחייכים, והיא הייתה עונדת את שרשרת הזהב עם השם אנני. השרשרת שאתה נתת לה.
מאוחר יותר מצאת אותה ברישומים, לאור נר גווע. היא הייתה רשומה ביחד עם אביה. אמה ואחותה לא שרדו את מחנה העבודה.
וכמו שאר היהודים שהגיעו במשלוח ההוא – המשלוח שאתה הורית להרוג – על שמה, באופן בלתי ניתן לעירעור, סומן קו שחור.