ימים ארוכים אני יושב לבדי וכותב את הסיפורים האלה. נאבק בעצמי, במקלדת, בשפה, בדמויות, בזיכרון, בבדידותה של הכתיבה. רגעים בודדים של נחת אני מוצא רק בסיימי לכתוב סיפור, אם זה לא שב ותוקף אותי. לא ידעתם שסיפור עשוי לתקוף את מחברו? כאלה הם בדיוק. טיפחת אותו, השקעת בו את כל מרצך,נתת לו לגדול בנחת, לפי דרכו. ואז, דווקא ברגע שחררת אותו מהמבוך האפל שלך אל הסנוורים, במקום להכיר לך טובה, הוא עשוי להתמרד, כמו המפלצת של פרנקנשטיין, להפנות את העצמאות שהענקת לו לטינה רצחנית דווקא כלפיך, כלפי אהוביך. ומי השותק בכל העסק הזה – הקוראים! הם ממשיכים להסתגר באלמוניותם. סכר עבה של חוסר הכרות וחשדות הדדיים מתגבה ביני ובינם עם כל מילה נוספת. האם גורלי יהיה כגורל האמנים האצטקים? הם נהגו שלא לחתום על יצירתם, מתוך האמונה שאינם אלא צינור דרכו זורמים האלים אל העולם. אליליהם מתו מוות מחפיר, והיצירות הותכו למטילי זהב. אינני רוצה להיות כמותם.
ובכן, חובה עלי, המחבר, ועליכם, הקוראים, לפרוץ את החומה המלאכותית שנהוגה בין מחבר לקוראיו. אולי יהיו קוראים שיחושו אי נוחות מסויימת, מעדיפים להתבצר בעמדות השגרתיות. אי אפשר להכחיש שיש טעם מסויים לחששם. הרי פסיכופט עשוי להסתתר מאחורי הדפים האלו, מניין לכם לדעת. אבל אנא, קחו ספר אקראי ממדף המבצעים, ובדקו - מה היחסים בין המחבר לקוראיו? אני מהמר שהם מנוכרים יותר מהיחסים בין שתי הקוריאות. אמרו לי, האם במאה העשרים ואחת עדיין נזקקים אנו להעמדות פנים מגוחכות כאלה? הרי כבר ברומן הראשון בהיסטוריה סרוונטס פרץ כל גבול בינו לבין קוראיו, ולמה נהיה שמרנים ממנו? אינני יכול יותר להסתוות בין השורות, לדווח כאילו לא-איש אני, אלא מין רשת צפופה של מצלמות אבטחה, שבאותה עת היא גם מארג תולעי שמיר שקודח במוחות גיבוריו. האין זה מה שמצופה ממספר בגוף שלישי? להתייצב בעמדת גיבור-העל הספרותי ? די! אני מפציר בכם! אינני צופה מהצד, הסיפורים האלו קודחים בי יותר מבכל אחד אחר. אפילו עבור הדמויות זו רק פיסת מציאות. ואילו עבורי זה מוקד חיי, זהו ענק מגושם שגוזל ממני שינה ואוכל, חור תולעת שחור לוהט של רגשות ומחשבות. רבותי הקוראים, אם תעניקו לי את רשותכם, אצא סופסוף מן הצללים, אצעד אל האור ואלחץ יד לכל אחד ואחד מכם ההולך אתי במסע. אתם המעטים, הנבחרים, שצלחתם את ספרי הראשון לכל אורכו, אפילו חיבוק הייתי נותן לכם אלמלא ביישנותי.
ועכשיו, כשניתצנו את החומות והשתחררנו מכבלי העבר, אנחנו צריכים להגדיר מחדש את מערכת היחסים בינינו, באופן שמתאים לרוח הזמן ולשני הצדדים. מה דעתכם? אינני בעמדה לדרוש מכם דבר. אבל לפחות ארצה להביע את תקוותי, שסיפורי יזכו ליחס של כבוד. אינני רואה אנשים רבים קוראים. ואם הם קוראים, זאת קריאה מוסחת, אגבית, בשירותים, במטוס, והגרוע מכל, קריאה מוסחת בשירותי המטוס. זאת זכותכם החוקית, לא אכחיש. אבל הבינו, קבלתם יצירה זאת מאדם שרואה בה את בבת עינו. שמעתם על הפינגוין הקיסרי? הפינגווינה מטילה ביצה אחת, ובתמרון מדוייק וזהיר שאורך דקות ארוכות, מעבירה אותה לזכר כך שלא תגע חלילה וחס בקרקע הקפואה של קרחוני אנטרטיקה. כך אני מדמיין לי את הסיפור עובר ממני אליכם. בתמורה, כפי שכבר ציינתי, אוותר ברצון על תפקיד האלוהים בסיפורי. אסתפק בתפקיד הצלם שמחפש זווית כלשהי חדשה, מעניינת, על מה שמוכר כבר. (מכירים את אלה? לפעמים מרוב מאמץ נלהב לחדש הם מועדים ונופלים אל מותם מרכבת נוסעת או מצוק גבוה). הרי ממילא התעלול היחיד באמתחתי הוא להכניס לפריים כמה אובייקטים ידועים בקומפוזיציה מחודשת. אבל אמרו לי אתם, אלו אובייקטים זמינים עבור המצלמה שלי? אינני מסוגל להעלות על הדעת דבר הראוי לביטוי אמנותי מקורי מלבד זכרונותי שלי ועולם הרוח שלי. (ברשותכם, את הביטוי הלא אמנותי ולא מקורי אשאיר לרבי המכר). אפילו אתאר עולם דימיוני ורחוק, תהיה זאת רק מעטפת סביבם. רשת הסוואה.
תאמרו, זאת מגבלה שלי. חוסר בדמיון. יתכן. אבל האם דוסטוייבסקי, כשפרש על פני עמודים נרחבים כל-כך את דיוקנם של בני משפחת קרמזוב, יצר באמת איזו דמות חדשה, שלא מתוך עולמו? אני טוען בתוקף שלא. דמותו פשוט ענקית כל כך, שהיא מספיקה כדי למלא ארבע-חמש דמויות מבלי שתרגישו בכך. ושאר הדמויות בספר? הנשים הדרמטיות? קרטון חלול. הרי אף פעם לא יכיר בן-אנוש מישהו אחר באמת, מבפנים. אפילו וירג'יניה וולף, שקופצת מדמות לדמות, זקנים כצעירים, נשים כגברים, כאילו היתה זבוב שמתיישב להן בתוך מגדל הפיקוח של המוח. אתם מאמינים לה? הרי זה תעלול קוסמים מוצלח, לאמיתו של דבר הזבוב הזה קודח רק בקדקודה שלה.
ובכן, בואו נסכים שהסיפור הוא פיסת מציאות מתוך חיי, שאני מצלם עבורכם מזווית לא שגרתית, אבל לא מזווית גבוהה, אלא מגובה העיניים. וכמובן עטוף באיזו עטיפה אמנותית. אבל מה צריך להיות עוביה? זאת השאלה שמדירה שינה מעיני. עבה מדי, וזה (סליחה על הדימוי המחוספס) מרגיש כמו קונדום עבה שמנכר את התחושות ומוציא את כל החשק לכתוב. דקה מדי, והרי זה יומן ולא אמנות. קשקוש שלא מעניין איש מלבד הכותב עצמו. וגרוע מכל, חושף אותיי בפני כל, ובראש וראשונה כלפי קרובי. האם באמת תכננתי כשהתיישבתי לכתוב את הסיפורים האלה למצוא את עצמי ערום בכיכר העיר, פצעי המגעילים ביותר גלויים, מנסה להתכסות בשמיכה קצרה מדי? מדוע אני מעולל זאת לעצמי? מה אתם – כומר הוידוי שלי? אתם יודעים מה – הסתלקו! וקחו את החטטנות הארורה שלכם אתכם. את הכתבים צריך להשמיד, כמו שציווה קפקא, אבל בניגוד אליו, אעשה זאת בעצמי, כאן ועכשיו, ורק שלא אתפתה לכתוב אותם שוב לעולם.
----------------------------------------
אני מתנצל בפניכם. התפרצותי לא היתה צודקת. האשמה – כולה שלי. העומס, המתח, הכריעו אותי. אומרים שזה קורה לכל אחד ערב הוצאת ספרו הראשון. את בעיית החשיפה העצמית שלחצה אותי עד כדי התמוטטות, פתרתי בדוחק - בלבלתי את עצמי ביחס בין מציאות ובידיון, עד כדי סחרחורת, בתקווה שגם אתם תתבלבלו. כמובן שלא השמדתי את הסיפורים. עובדה, אתם קוראים אותם. האם נשאו חן לפניכם? תשובות חיוביות וכנות בבקשה. ביותר מזה לא אעמוד. אוצר מילים לדוגמא – קול מיוחד, פורץ דרך, מבטיח, מרגש, מצפים בכיליון עיניים לראות לאן יתפתח בספרו השני. לא להוציא מכלל אפשרות השוואה אוהדת לסופרים שהוזכרו לעיל. היו שלום, ידידי.