כולם רוצים שאצליח, תומכים, עוזרים, מחזיקים לי אצבעות. ממש לא תיארתי לעצמי שיש כל כך הרבה אנשים שאני חשוב להם, שאכפת להם ממני, שמאמינים בי. כמובן שזה מדרבן, דוחף קדימה ונותן רוח גבית, כמו שאומרים, וגורם לי לרצות ולהתאמץ חזק יותר כדי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי שאני יכול, שאני מסוגל להצליח בכל מה שאבחר. אסור לי להיכשל. אסור לי לאכזב אחרים ואותי.
האמת שכבר היו לי תקופות כאלה בעבר אבל הן הסתיימו בדרך כלל בלי שאגיע למטרה, בלי שאנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון בי. אולי כי לא הייתי מוכן להתמודדויות, אולי כי לא האמנתי שזה אפשרי. אבל מסתבר שאנשים המשיכו להאמין בי למרות הכל.
עברו ימים, התבגרתי, התחזקתי ואני מרגיש שהפעם אני בשל יותר להתייצב מול אתגרים חדשים ועם כל מה שיבוא. הפעם, אני בטוח שיהיה אחרת. לא עוד כישלונות צורבים. לא עוד להרים ידיים ולהיכנע לקושי כזה או אחר. אראה לכולם מה אני שווה, אם רק תשחררו לי את האצבעות. תרפו את האחיזה ותנו לי מרחב וחופש פעולה, כי זה קצת מקשה עלי לעשות דברים כשמחזיקים לי את האצבעות.
אז עם כל האהבה הזו כלפיי, למה לקחת את הדברים מילולית כל כך?
בשבוע הבא למה הפסקתי להזמין קפה הפוך.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012