שנה שעברה בזמן כזה הייתי מאושפזת, לא יכולתי ללכת למסיבת הסיום של הבן שלי, זה היה מאכזב כי זו הייתה השנה הראשונה שלו בגן החינוך המיוחד, וכל כך רציתי לראות את ההתקדמות שלו, להתגאות בו על כל השיפור שחל בו מאז שהוא בגן הזה. עבדתי קשה בכדי להגיע לרגע הזה, מאז שהוא בערך בן עשרה חודשים אנחנו איתו בהתפתחות הילד, בין אם זה בפיזיותרפיה בכדי לגרום לו לזחול, לשבת, ללכת. בין אם זה אצל קלינאית התקשורת והמרפאת בעיסוק בכדי לגרום לו לדבר ולהגיע למצב שהוא יכול להחזיק עיפרון, צבע, לגרום להפתח ולשחק במשחקים ולא רק לזרוק אותם. זה לקח זמן, כבר ארבע שנים שאנחנו עובדים קשה על ההתקדמות שלו, בהתחלה זה היה רק פעם בשבוע בהתפתחות הילד, אחר כך הומלץ גם על ידי טיפת חלב וגם על ידי התפתחות הילד והגן הפרטי, שיש להעבירו לגן החינוך המיוחד. היו לי חששות אדירים שאולי אני עושה טעות, שאולי זה יגרור אותו אחורה במקום קדימה. אני זוכרת שישבתי במסדרון, רגע לפני הכניסה לוועדה, בדיון עם עצמי, האם לספר להם את האמת, או שאולי שאני בעצם מגזימה והוא בסדר גמור. חשבתי שאולי כולם מסביב סתם מגזימים, אולי שאני אברח. אז נכנסתי בחששות גדולים מאוד, לא יודעת מה אני אגיד, אז החלטתי לומר את כל מה שיש לי על הלב. סיפרתי להם כמה שהוא מקסים, שנכון שהוא לא מדבר הרבה ובעיקר צועק ונושך, אבל הוא ילד מאוד תקשורתי ושמח.
אז אתמול, יצאתי כבר בשש וחצי בבוקר מהבית, זאת מכיוון שהייתה לי פגישה עם האורטופד של בית החולים בכדי לבדוק האם אני צריכה הקרנות, יצאנו כל כך מוקדם בכדי שאני אוכל לסיים מהר את הפגישה אצלו ומשם לנסוע ישר לגן של הבן שלי. אני אשמח ומאושרת לדווח, שאני אולי אצטרך הקרנות, אבל זה ממש בקטנה, אולי חמש הקרנות. ועכשיו לדבר הכי משמח שקרה לי אתמול, איכשהו הספקנו למסיבת הגן, במיוחד בעיקר כי כשראיתי את הרופא, ישר באתי אליו וביקשתי ממנו בכל לשון של בקשה להיכנס ראשונה בכדי שאני אוכל להספיק להגיע למסיבה, כי כשקבענו את הפגישה בשבוע שעבר, מרוב לחץ ורצון להזמין הקרנות בכדי שהכל יעבור, שכחתי שהמסיבה היא הייתה אתמול. אני לא אחת שתשב בשקט ותרגע בזמן שהיא יודעת שהיא צריכה להיות במקום אחר. למזלי כולם היו נחמדים והסכימו, לכן איך שסיימתי את הפגישה, נסענו ישר לגן של הבן שלי, הפסדנו כמה דקות קטנות מהמסיבה שלו, ואני מאושרת כל כך, זה היה מדהים לראות את המתוק שלי. כל היום הזה היה סערת רגשות אחת גדולה, כל כך התרגשתי ושמחתי שהצלחתי להגיע בזמן למסיבה, לראות אותו משתתף כל כך יפה במסיבה, שר, רוקד, מראה את כל היכולות שלו.
לאחרים זה אולי נדמה שמסיבת סיום בגן זה לא כזה חשוב, אבל לא לי. כשמתאמצים כל כך להביא ילד לעולם, שילד שאולי לא בא בדרך הרגילה, אבל הוא בא מאהבה גדולה. ריטה שרה "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש, משהו ייגע בנו, משהו יירגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש", אז בהחלט משהו נרגע בי, ובהחלט משהו נגע, המשהו הזה, זה הילד המתוק שלי. כל המחשבות שלי היו רק איתו, פחדתי שאני לא אצליח להספיק להגיע בזמן, שהמתוק שלי יהיה לבד במסיבה, אבל לא. אני הצלחתי להגיע בזמן, אני כל כך שמחתי להיכנס לגן כי קיבלתי ממנו חיבוק כזה ענקי, הוא רץ לכיוון שלי ונתן לי חיבוק כל כך חם ואוהב. אני כל כך מאושרת שהכנסתי אותו לגן החינוך המיוחד, כי זה פתח אותו, הוא התחיל לשחק עם ילדים אחרים, לדבר, ההתקדמות שלו פשוט עצומה, אם פעם למשל על כל דבר הוא בכה, היום הוא מחכה בסבלנות, מבקש דברים ולא כמו פעם תביא לי, אלא היום כשאני שואלת אותו איך מבקשים? אז הוא אומר לי "אפשר בבקשה לקבל את.." בנימוס, בסבלנות, או כמו ספר המוטו החדש שלנו "לרעות יש כבר סבלנות", אז עם כל זה, יש התקדמות עצומה.
לשנה הבאה ומוצלחת אף יותר
