באמת לא חשבתי שאני אכתוב על הנושא החם אי פעם. אבל יש לי הרבה מה להגיד על חתונות. הרבה אנשים שואלים אותי מה עם חתונה, עכשיו, כשסופסוף מצאתי אהבה, ולא כולם מאמינים לי שאני אמיתית כשהם שומעים את עמדתי בנושא. ואני לא אחת שמשקרת...
פנטזיות (ומציאות) על חתונה
האמת? אף פעם לא פינטזתי על חתונה; לא כשהייתי ילדה ולא כשהפכתי להיות אישה. לא היתה לי הפנטזיה הזו להסתובב בין האורחים שלי בשמלה לבנה, איפור מושלם וחיוך שזוהר בעיניים או לעמוד מתחת לחופה עם זר פרחים מושלם לצד הגבר שאני אוהבת, כשהוא חנוט בחליפה. אני לא אשקר, לפעמים חולפת לה מחשבה בנושא, במיוחד כשאני נוכחת בחתונות: איזו שמלה הייתי לובשת? (קצרה ושערורייתית), איזה נעליים היית נועלת? (מגפיים לבנים גבוהים שיוזמנו במנגו עיצובים ביפו), איך הייתי מתמודדת עם הקטע של האיפור (כשאין מצב לשפכטל על עור הפנים או למוצרים שנמרחים מדמעות ומנשיקות)? איזה אוכל הייתי רוצה? (אין לי מושג אבל בהחלט הייתי בוחרת בבופה. הקטע הזה שהמנה העיקרית מגיעה אחרי 23:00 בלילה, באירועים עם הגשה של מזון על ידי מלצרים, נראית לי קטנונית, טריק עלוב לנסות להשאיר כמה שיותר אורחים עד שעה מאוחרת - כל כך מאוחרת שהגוף שלי ממילא כבר לא מסוגל לעכל מזון); איך הייתי קוראת בקול רם מילות אהבה לבן זוגי במהלך הטקס בלי להיחנק מדמעות של התרגשות ובלי שירעד לי הקול? (המחשבה הזו הולידה את הרעיון להקרין את המילים שאכתוב על מסכים כרשומה מתוך הבלוג); איזה צילומים הייתי בוחרת? (אין מצב בחיים שאני אסתובב ברחובות העיר עם שמלת כלה בשביל להצטלם ואעשה פוזות וקפיצות ופעלולים על רקע מה שזה לא יהיה... אין מצב! ובחתונה, מבחינתי, סטילס מספיק. כי אם כבר לראות סרט - אז עדיף איזו דרמה טובה. מי יושב לראות את הסרט של החתונה שלו יותר מפעם - פעמיים? לא מוגזם קצת לשכור מצלמות רחף בשביל זה?
חלום בלהות על חתונה
היה לי חלום אחד על חתונה, שהיה חוזר מדי פעם. אולי הוא מסביר קצת איפה נולד האנטגוניזם שלי לרעיון של חתונה. כשהייתי בתיכון היה לי חבר שהיה שנוי במחלוקת (בעיני רוב האנשים שאני מחשיבה את דעתם). אבל אני אהבתי אותו. נפרדנו מתישהו כשהיינו בצבא ואז, אחרי הצבא, חזרנו שוב להיות זוג ונסענו ביחד להודו. טיול אחרי צבא. לא שרדנו שם כזוג אבל המשכנו לטייל ביחד כי היה בזה סוג של נוחות, אני מניחה. בשלב כלשהו חזרתי לארץ (לא לפני שעברתי בתאילנד לכמה שבועות) כדי להתחיל את שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה והוא נשאר בהודו. אחרי חצי שנה הוא חזר לארץ. ושוב חזרנו להיות זוג, אבל די מהר קלטתי איך נתיבי החיים שאנחנו משרטטים לעצמנו לא מתחברים, אפילו סותרים האחד את השני. כשהייתי בת 24, אחרי הרבה התחבטויות, נפרדתי ממנו. הוא, שתכנן לנו עתיד משותף (בהודו!), לקח את זה די קשה. נשבר לו הלב. הייתי פוגשת אותו במסדרונות האוניברסיטה או בספרייה והוא לא היה אומר לי שלום אפילו. בשלב מסוים אחר כך התחיל להופיע החלום. אני חולמת שזה יום החתונה שלי. אני לבושה בשמלה לבנה, ההורים שלי וההורים שלו לבושים במיטב בגדיהם (אם כי אמא שלי רוצה למות בגלל שאני מתחתנת אתו!) הוא לבוש כמו בנאדם, לשם שינוי, התלתלים הארוכים שלו נקיים ומסודרים, כולנו מכונסים ביחד, ואני יודעת שעוד רגע זה מתחיל וזה לא מה שאני רוצה. אבל אני לא מצליחה להגיד מילה. אני נאלמת. אני חושבת שזה מאוחר מדי להתחרט וחוצמזה, איך אני אעשה לו את זה עוד פעם - אקום ואעזוב אותו? זה ישבור אותו לגמרי ולא יהיה הוגן כלפיו. אני לא מסוגלת לעשות את זה לו ולכולם. אבל אני לא רוצה! לא רוצה להתחתן איתו! אני מרגישה לכודה. אני חסרת אונים. וכשאני מתעוררת אני נושמת לרווחה, כי זה תמיד הרגיש כאילו זו מציאות, לא חלום.
חתונה וחופש
חתונה יכולה להיות ראשיתה של זוגיות מופלאה, אני יודעת. אני מכירה כמה וכמה זוגות כאלה - נשואים ומאושרים ומתאימים זה לזו כמו כפפה ליד (לא יודעת אם זה קשור או לא אבל המשותף לכולם זה שהם הכירו אחד את השניה בגיל צעיר יחסית, בשנות העשרה שלהם). אבל כשאני מסתכלת על זה בצורה רציונאלית - חתונה יכולה לגרום לי - כאישה יהודיה - לאבד את החופש שלי. פשוטו כמשמעו. אם אתם לא מסכימים - לכו לראות את "גט" המשובח. כבר כתבתי פה פעם שהסרט הזה גרם לי להחליט - סופית - שאני לא רוצה להתחתן. "אז אל תתחתני ברבנות" אומרים לי אנשים. ברור שאני לא אתחתן ברבנות. אני נגד הממסד הזה, גם למקווה אני לא מוכנה להיכנס, אבל אם אני אתחתן בחו"ל ואחזור לארץ ואצהיר שהתחתנתי בחו"ל, במשרד הפנים ירשמו שאני נשואה ואז, אם אני ארצה להתגרש, אני אגיע ישר לרבנות. והוחופש שלי יהיה שוב בסכנה. אז לא עשיתי בזה כלום. "אז אל תצהירי שהתחתנת" הם אומרים לי. אבל מי שלא מצהיר, תוך פרק זמן מסוים, שהתחתן בחו"ל, עובר על החוק (שאת חקיקתו יזם הבית היהודי) ולא בא לי להיות פורעת חוק. אי לכך ובהתאם לזאת אני שואלת את עצמי - למה לי להתחתן? האם חתונה תשרת אותי או תחבל לי באינטרסים? אני לא רואה איך היא משרתת את האינטרסים שלי אבל במקרה הגרוע מכל - אני בהחלט יכולה לראות איך היא מחבלת לי באינטרסים, גוזלת ממני את הדבר החשוב לי מכל - החירות שלי. אז חתונה לא על הפרק, מבחינתי.
חתונות של אחרים
מן הסתם אני מוזמנת לחתונות של אחרים. היום, נוכח העובדה שאני עובדת במקום עבודה קטן, המינונים שפויים והמתחתנים קרובים אלי או אל בן זוגי. ואני גם לא לבד יותר. יותר כייף לבוא לחתונה בזוג. לפני כן, במקום העבודה הקודם, זה הפך להיות ממש מעיק בשלב מסוים. הייתי הולכת לאירועים בקצב מסחרר. היה לי סעיף "אירועים" בתקציב החודשי. באיזשהו שלב זה הרגיש לי כאילו אני תקועה בלופ שחוזר על עצמו מדי כמה ערבים; אותם אולמות, עם אותם עיצובים, עם אותם שנדלירים ומסכים עם תמונות שבהן תועדה הכלה ביום חתונתה (מניקור-שיער-שימלה-צילומים על רקע מה שזה לא יהיה...), עם אותם אפקטים (מגוחכים לפעמים), עם אותם טקסים ואותם טקסטים ואותן הפצרות לשתות מהיין של הטקס כי זו סגולה לזוגיות, ואותם DJs ואותם פרצופים לא מוכרים + כמה חבר'ה מהעבודה ואותן מנות פתיחה ואותם סלטים ואותם מלצרים עטויי כפפות, שכל אחד מיושבי השולחן תורם 10 ש"ח לתוך כוס יין כדי שיהיה להם טיפ בסוף הערב, ואותם צלמים ואותם מגנטים ואותם שירים בווליום מחריש אזניים ואותה המתנה נצחית שמישהו ישאל כבר "יאללה, הולכים?" ואז, אחרי כמה שעות זה מסתיים. ואחרי כמה ימים, שוב אותו הדבר בדיוק - רק שהחתן, הכלה, המיקום והתאריך משתנים. זה לא היה כייף בכלל. לפעמים עברו לי מחשבות ממש מרושעות בראש; לפעמים זה הרגיש לי כאילו הכלה חושבת שפורים היום ולבשה תחפושת. פעם הייתי בחתונה של מישהי שעשתה תוספות שיער - בקבוקים בלונדיניים עד התחת - והיא נראתה בדיוק כמו נלי מ'בית קטן בערבה'! לפעמים גם האמא של החתן/כלה נראית כאילו היא חושבת שפורים היום. או כאילו היא תפסה איזו מכירה היסטרית של פאייטים בכמויות מסחריות והלכה איתם לתופרת...
אז אם לסכם את הענין מנקודת מבטי - חודשים של תכנונים וטעימות ובדיקות ומדידות ודיאטות והתלבטויות וחיכוכים משפחתיים ולא מעט השקעה כספית מסתיימים תוך מספר שעות, שבמהלכן מאכילים את כל הנוכחים (חוץ מהחתן והכלה) ובדרך כלל גם החתן וגם הכלה לא זוכרים בסוף כלום מהאירוע, גם אם הם לא השתכרו, למעט הטקס הטראומטי של הסרת עשרות סיכות השיער מראשה של הכלה על ידי החתן אחרי שהאירוע מסתיים. ובסוף זוג אחד מכל שלושה מתגרש. רק לי זה נראה כמו בלגאן מיותר?