האירוניה של להישרף בתחתית האוקיינוס - חלק |||

(החלטתי, כדי לחסוך את כל ה"םות" בסופי מילים, שאני אפנה בלשון נקבה לקוראים בבלוג. אם ישנו גבר בקהל שהפנייה מפריעה לו - אחזור ללשון מעורבת. זה פשוט קצת מעייף.)

אני בטוחה שאתן כבר לא זוכרות, אבל הנה החלק השלישי של פרויקט 50 מילים בקומונה. אני יודעת שלקח לזה הרבה זמן - קיוויתי שאמצא את ההשראה והכוח להשלים את כל המילים, וזה לא קרה, אז אני פשוט מפרסמת את מה שיש לי (המילים החסרות הן סופה, כוכבים, מים, אש, סקס, שינה וזאב). הדירוג כרגיל נע בין G ל-R (אולי אני טועה? אני חושבת ש"נשימות" אולי NC-17. אם מישהי מבינה בנושא אשמח לשמוע דעה), השיפ העיקרי הוא זוטרה, ויש גם סוקה/יואה קטן הפעם. האורך למקטע הוא 2,138 מילים סה"כ.

שמתי לב שלאחרונה ירדו כמות התגובות בבלוג, וזה מוזר, כי עדיין יש צפיות. למה אתן לא מגיבות? אין זמן? התוכן לא מעניין? הפרקים באים ברווחים גדולים מדי והפסקתן לעקוב? אני באמת רוצה לדעת, כי עם כל כמה שאני נהנית מהכתיבה ומהתרגום, זה גם קשה ולוקח כמות עצומה של זמן, וחלק גדול מהסיבה שאני עושה את כל זה היא אתן. מאכזב קצת לראות שאחרי כל הבטא והתרגום והכתיבה והשוב בטא אני מקבלת משהו כמו שתי תגובות (ומי שכן מגיבה יודעת שאני מעריכה את זה מאוד). אז בבקשה, תשאירו תגובות? זה באמת מאוד חשוב לי.

אסיים להתלונן פה. מקווה שתהנו,

לורה 

~

31. אהבה

הוא חשב שהוא חסין. באמת שכן.

הוא חשב שהוא עומד להמשיך לנהל את החיים שלו, בשלווה – לא שאי פעם היו שלווים, אבל לבחור מותר לחלום – בשקט, ללא הפרעות בסדר התקין של האירועים. שהכל יהיה כמו מה שהיה אמור להיות.

ואז היא הגיעה, וכלום לא היה הגיוני יותר.

היא גרמה ללילה אחד להפוך לשנים שלמות; היא גרמה לימים להפוך לסיוט מתמשך. היא כתשה את האדישות שלו לאבק, והבעירה את הדם שבעורקיו, והותירה סדקים בעשן וקרעים באש ובבואות מתפוגגות, לא משנה באיזה ראי הביט. היא גרמה לו לקפוא באמצע יולי ולהתלקח בשלגי ינואר. היא שיחקה טניס נגד הקיר עם השפיות שלו, לעזאזל, ועדיין הוא לא יכול היה להפסיק לתהות על הגוון המדויק של עינייה.

 

32. קנאה

''הו, ג'ט, אהובי!'' זועקת האישה שמגלמת את קטרה במופע האימים שבו החבורה צופה. קטרה (האמיתית) לא יודעת איפה לקבור את עצמה.

''רגע. כשסיפרת לי על ג'ט, התכוונת לג'ט?'' לוחש לה זוקו בתדהמה. ''ג'ט לועס העשב? ג'ט של סמלרבי ולונגשוט? ג'ט המשוגע? ג'ט – ''

''כן! כן, בסדר? ג'ט הזה.'' היא לוחשת חזרה בכעס. ''ג'ט שכמעט גרם לי להרוג כפר שלם. ג'ט שהייתי מאוהבת בו מעל הראש עד לפני שנה. ג'ט לוחם החופש שבעצם היה רוצח. כן, ג'ט הזה.'' לחייה בוערות.

זוקו שותק. ''היית מאוהבת בו?'' הוא שואל לבסוף, קולו נמוך.

קטרה קוברת את פניה בכפות ידייה.

 

33. דיאלוג

קטרה שוכבת על האדמה בעיניים מצועפות. היא איבדה תחושת זמן, אבל לפי הערכתה, הם תקועים במערות הקריסטל כבר שלושה ימים.

"הם", כמובן, היא ונסיך אומת האש.

היא עומדת לאבד את שפיות דעתה.

כדי לשמור על סוג כלשהו של שגרה, היא מנהלת שיחות בראשה עם חבריה - מספרת להם דברים שהייתה מספרת מסביב למדורה.

'היום גיליתי שאמא של נסיך האש מתה.'

מה אנג היה אומר? הו, וואו. אולי זו הסיבה שהוא זועף כל כך.

מה סוקה היה אומר? זה לא משנה שום דבר! הוא עדיין פוץ.

מה טופ הייתה אומרת? תיזהרי, מלכת הסוכר. אני מכירה את הטון הזה.

'היום נסיך האש תפס חולדה ואכלנו אותה יחד מעל המדורה.'

מה אנג היה אומר? יופי! זה עדיף מאשר לגווע ברעב. למרות שהייתי מעדיף אם לא הייתם הורגים את החולדה.

מה סוקה היה אומר? אל תסמכי על כשף הגפרורים הזה! החולדה הייתה טעימה?

מה טופ הייתה אומרת? את כל כך בצרות, מלכת הסוכר...

'היום זוקו ואני צחקנו. הצחוק שלו נחמד.'

מה אנג היה אומר? ובכן... אני עדיין דואג לך. אבל אם הוא מצחיק אותך...

מה סוקה היה אומר? האידיוט הזה! איפה הבומרנג שלי?

מה טופ הייתה אומרת? אמרתי לך שאת בצרות, אבל הקשבת? לאאא...

'היום נישקתי את זוקו.'

מה אנג היה אומר? את צוחקת עליי.

מה סוקה היה אומר? את צוחקת עליי.

מה טופ הייתה אומרת? את פאקינג צוחקת עליי.

 

34. שיר

ג'ט זוכר את היום ההוא בבהירות, כאילו רק אתמול מצא את אימו שוכבת במבט מזוגג, האמבט שבו נהגה לקלח ולדגדג אותו מלא עד שפתו בנוזל אדום. הוא התיישב על השרפרף שליד אגן המים בזהירות על מנת לא להזיז את גופו הדומם של אביו מרביצתו על הרצפה, והמשיך להביט; מוחו בן השמונה מרותק לנתזי הדם שעל הקירות, שנדמו לו כתווים של מנגינה מסובכת שרק הוא יכול היה להבין, משתלבת באופן מדיר מנוחה עם שירת הציפורים השלווה שבחוץ...

 

39. מגע

"אני שליט האבטיח!"

"שינוי בתוכנית. תברחו." ממלמלת סוקי.

זוקו וקטרה מחליפים מבטים משועשעים ואז יוצאים לדרך.

קטרה כמעט נפגעת מסלע בוער, ונמשכת מהדרך על ידי זוקו לפני שהציוץ המבוהל שעזב את שפתיה מספיק לדעוך. היא לא יודעת מה חם יותר - האש מהסלע נוטף הנפט, או מגע ידו בזרועה. "קצת התחשבות, טופ!" היא קוראת.

"אני לא טופ, אני שליט האבטיח!"

 

40. נשיכה

"קטרה, מה קרה לצוואר שלך?!"

כשפית המים הצעירה מרימה את מבטה אל עיניו המודאגות של אחיה. ידה נשלחת לצווארה, אצבעותיה מגששות אחר משהו לא כשורה, משהו...

הו.

"זו רק נשיכת חרק, סוקה. תפסיק להיות מודאג כל כך." היא אומרת, מקללת את עצמה על שהייתה כה חסרת זהירות, על ששכחה לרפא...

טופ מחניקה צחוק. כל היושבים מסביב למדורה - הארו, הדוכס, תאו, אנג, סוקה וקטרה - מביטים בה בבלבול. זוקו הוא היחיד שמשאיר את מבטו מקובע על קערת האורז שלו, שנראית פתאום מרתקת במיוחד.

"חתיכת חרק, הא? תשאל את זוקו, אני מתערבת שהוא יודע במה מדובר," מצחקקת הילדה העיוורת. קטרה יורה בה מבטי רצח חסרי תכלית.

"היי, היא צודקת - יש לו את אותו סימן בדיוק!" קורא אנג בתדהמה. זוקו מרים את צווארון החולצה שלו, ולחיו הטובה נצבעת בוורוד.

"כמו שאמרתי, אנג. חרק." קטרה חוזרת בטון נחוש. היא ונסיך האש שניהם מגלים עניין רב בארוחת הצהריים שלהם.

השאר מושכים בכתפיהם וחוזרים לאכול, טופ בחיוך רחב. זוקו תופס את מבטה של קטרה, ובשתי פסיעות רחבות תופס את זרועה וגורר אותה אחריו אל חדרי השינה של מקדש האוויר המערבי.

"היי! לאן אתה לוקח את אחותי?!" זועק סוקה מאוחריהם.

"לחפש חרקים!" נוהם זוקו, לא מביט לאחור.

"זוקו, מה קרה לגב שלך?!"

נסיך האש מזעיף פנים אל עבר האווטאר. הם בעיצומו של אימון, ושניהם הורידו חולצות; כשפות אש היא עסק חם.

אבל כשהזכרונות מיום האתמול מציפים את מוחו - קטרה מתחתיו, מתפתלת ושורטת אותו כמו מתוך טירוף - הוא מקלל. היא לא הספיקה לרפא את כל החבורות והשריטות לפני שרצה להכין את ארוחת הערב, וכעת הוא בטוח שאלו שהיא פספסה בולטות הרבה יותר מדי.

עיניו של הנזיר נפערות כשהוא מביט בעצם הבריח שלו, המכוסה בסימני נשיכה בשלל צבעים. "ומה לגבי החזה שלך?!"

כשף האש מתכוון להשתיק אותו, אבל זה מאוחר מדי.

"מה... הו!" קורא סוקה מאחוריו. "כשדיברת על חרקים, התכוונת במקרה לאריה הרים?"

קטרה וטופ מתקרבות גם הן לאזור; זה גורם לזוקו לחייך בניגוד לרצונו. הוא בטוח שמצבה לא טוב משלו - ואכן, סימנים אדומים מעטרים את צווארה ועצם הבריח שלה, ומתמשכים מטה אל מתחת לחולצתה. רק המראה שלהם גורם לגופו להתחמם.

טופ, שחשה במתח שבאוויר, מחליטה שהתגובה המתאימה ביותר היא לפרוץ צחוק פרוע.

"אם באריה הרים אתה מתכוון לטפרים של אחותך!"

קטרה נחנקת. זוקו תוהה כמה זמן ייקח לעשן להיתמר מגופו. אנג וסוקה מעבירים את עיניהם המבולבלות מזוקו לקטרה, ושוב לזוקו.

דממה.

"אתה עשית - דברים עם אחותי!" צורח סוקה. "אני עומד לדחוף אותך מהצוק!"

זוקו נאנח. לפחות הם ניסו.

 

41. חרטה

לזוקו יש הכל. הוא שוב יורש העצר של האומה החזקה ביותר בעולם; אנשיו ומשפחתו קיבלו אותו בחזרה. ומיי – גם העובדה שיש לו את מיי די נחמדה.

אז למה הוא ממשיך להתעורר בלילות?

הוא יודע את התשובה לכך, אבל מעדיף להעמיד פנים. האשמה שורפת חורים בתוכו, אבל הוא יכול להתעלם מאשמה; הבעיה האמיתית שלו היא החרטה. טעם מר עולה בפיו בכל פעם שהוא חושב על דודו, נעול לבד בחשכת תאו, או על עינייה הכחולות להכאיב של אותה כשפית מים מהשבט הדרומי.

וזה כואב. המחשבה על כך שהוא אכזב אותם מכאיבה לו יותר ממה שהוא ידע שהוא מסוגל להרגיש. אז הוא מאשים את האווטאר, את דודו, את אזולה ואת אגני, וכל רוח אחרת שהוא מכיר, ואת השמיים ואת הכוכבים, רק כדי לא להאשים את עצמו.

 

42. רוך

הילד המכוסה בפיח רץ בין הסמטאות, מתעלם מרגליו הכואבות ומקולות המחאה הבוקעים מקיבתו. אמו החולה ודאי לא תבחין שהתעכב בשיטוטיו; אבל הוא רעב, והוא יודע שלא מחכה לו אוכל בבית, ולכן מוטב שיגיע מהר ככל האפשר ויעמיד קדרת אורז מעל האח.

הוא עוצר בהשתאות מול חנות תה חדשה שנפתחה במסלול הקבוע שלו הביתה. צעד אחר צעד, הוא מתקרב אל האור המזמין, לחיו מאדימות במבוכה כשבטנו מייללת באופן מעורר רחמים.

בדלפק עומד נער גבוה, ששיערו השחור נופל לתוך עיניו. הוא עובד ביעילות ובמהירות, קוצץ עלים ושורשים ודוחס אותם לצרורות קטנים, ואחר מניח כל שקיק באחת המגירות שמאחוריו. 'אני רוצה להיות כמוהו כשאהיה גדול,' הילד חושב ומביט בו בהערצה.

"אפשר לעזור לך?" שואל פתאום הגבר הצעיר, מרים את ראשו מעבודתו. עיניו זהובות וכשהילד רואה שצלקת אכזרית למראה מתנוססת מסביב לעינו הוא נמלא בהזדהות, מיטיב את הרטייה שעל עינו שלו.

"אין לי כסף, אדו - " הוא נקטע על ידי הבטן שלו, שמתכווצת ומשמעיה קול מאיים. הוא נסוג כמה צעדים לאחור בעוד הנער ממשיך לאמוד אותו במבטו.

"חכה."

מבולבל, הוא מציית. הנער כותש ומערבב, קוצץ ומודד, ולבסוף מגיש לילד מוכה התדהמה ספל תה מהביל.

"זה לילה קר," הוא אומר בפשטות, ומושיט לו שקית עוגיות חמאה.

הילד נצמד אל רגלו בחיבוק.

"תודה לך, אדוני! תודה!" קולו מוצף בהתרגשות, והנער, לאחר שהוא מתנער מקיפאונו, פורע את שיערו בהיסוס.

האיש הזקן שבפינה מחייך מעל כוס התה שלו.

 

43. בגידה

''אני מצטער שזה חייב להיות ככה.''

''זה לא! ג'ט, תמוטט את הסכר הזה וחיים של מאות אנשים חפים מפשע – ''

מבטו מופנה אליה לפתע. עיניו רושפות מזעם, ובפעם הראשונה קטרה מבחינה בניצוץ הטירוף שבהן.

''הם לא חפים מפשע. הם מאומת האש.'' הווריד ברקתו פועם באופן מבשר רעות. ''הם הרגו את המשפחה שלי, קטרה, הם הרגו את אמא שלך – ''

''הילדים והנשים והאיכרים בכפר הזה לא הרגו אף אחד! אני לא אתן לך לרצוח – ''

הוא סוטר לה.

הצליל מהדהד בראשה לרגע ארוך ונורא.

לראשונה, קטרה מפחדת ממנו.

''אני מצטער שזה חייב להיות ככה.'' הוא חוזר, מנסה להחזיר את השליטה העצמית שלו. ''אבל את לא יכולה לעצור אותי. מאוחר מדי.''

מילותיו מכרסמות בה חור, מהדהדות כלחישות באוזניה, תוהות איך הפקידה בידיו את חייה, איך יכלה ליפול בפח. איך זה שגרם לתחושה כה חמימה להתפשט בתוכה יכול להיות קר כל כך. היא לא מרסנת את הדמעות, וגם לא את המילים שהיא מתריסה אחריהן. ''אתה כל כך עסוק בלבנות חומות ולהרחיק אנשים, שאתה לא מבין שאתה הוא זה שלכוד בפנים.''

 

44. נשימות

הוא נע מעליה, צובר מהירות כמו גלים שמתנפצים על החוף. הנשימות שלו כבדות באוזנה; קולו הצרוד הוא מה שמביא אותה אל מעבר לקצה.

"קטרה..."

היא גונחת ונושכת את שפתיה, מגיעה לשיא מתחתיו. הוא לא מפסיק. נדמה לה שהלילה עוצר את נשימתו, שהשמש מסכימה שלא לעלות רק עבורה ועבור הגבר המתנשם מעליה, ששמו נסוך על שפתייה שוב ושוב כמו בתפילה.

"זוקו - !" היא נועצת בו את ציפורנייה, מותירה שריטות במעלה גבו כשהיא גומרת שוב. הוא מגיע לקצה יחד איתה, מתנשף, תנועותיו הפראיות מגיעות לאט לעצירה.

אחרי שהוא מתגלגל על צידו ומושך אותה לחיקו הוא משלב את אצבעותיו בשלה. פעימות ליבה מתמתנות לקצב רגוע, מתואמות עם ליבו. רגע לפני שהיא נרדמת, קטרה מבחינה שבתי החזה שלהם עולים ויורדים בקצב אחיד - נשימותיה כבדות משלו, אך קצבן זהה - וחיוך מסתמן בפינות שפתיה.

 

47. תותים

לזוקו חם. הוא רוכן בשדה שטוף השמש, קוטף ומניח בעדינות את הפירות האדומים בסל הנצרים שהושיט לו סוקה זועף במיוחד. הפקודה המדויקת הייתה 'תביא אוכל', אבל הוא יודע שסוקה עוד כועס על הגילוי שהוא... לא במערכת יחסים אפלטונית לחלוטין עם אחותו. כמה פגרי ציפורים דחוסים בתוך השק והוא נחוש בדעתו לסחוב גם את הסל המלא חזרה אל המחנה.

כשהוא מתקרב ומוחה את הזיעה ממצחו הוא מבחין בכשפית המים הצעירה יושבת ומזמזמת לעצמה. עד שהיא מבחינה בו ונעמדת על רגליה.

"קטרה?" הוא שואל בהיסוס, שומר על מרחק בטוח ממנה. "הכל בסדר?"

"הכל מצוין!" היא אומרת. הזיק בעינייה אומר לו משהו אחר, והוא בולע את רוקו. "פשוט מצוין. למה שלא תתקרב קצת?"

הוא נסוג צעד לאחור, מבולבל ומבוהל בעליל. עינייה הכחולות מבהיקות. "אה... אני לא בטוח - "

''אההההההההה!!!" היא קוראת, ולפני שהוא מספיק להבין מה קורה היא מתנגשת בו במלוא הכוח ומפילה אותו על האדמה.

חצי שעה לאחר מכן הם שכובים זה לצד זו בשמש. קטרה מתרפקת על גופו החמים ומחייכת. רוח אביב קלה נושבת על שניהם, העשב רך, וריח הפריחה עומד באוויר.

''זה היה במקום,'' היא מתמתחת.

הוא מסכים בחיוך נבוך. "אם כי, בפעם הבאה, את פשוט יכולה לבקש את התותים."

 

49. ירח

סוקה מביט בשמיים. יואה מביטה חזרה.

"אתה יודע שבסוף תצטרך לספר לי." קולה הרך של סוקי מעיר אותו מהירהוריו הקודרים.

הוא מניח את סנטרו על ברכיו ושותק.

היא נאנחת. "אני יודעת שזה קרה בקוטב הצפוני. אנג סיפר לי... אני יודעת מה היא הייתה צריכה לעשות. היא הייתה כל כך אמיצה - " היא עוצרת כשהוא מתחיל לרעוד.

"יואה," הוא לוחש. "זה היה השם שלה."

היא מציעה לו את זרועותייה בחיבוק אך הוא מסרב. עיניו נותרות נעוצות בירח המלא, והשתיקה מתמשכת.

"הייתי - " הוא אומר פתאום, ואז נדמה להתחרט על כך ששבר את הדממה, אבל סכר המילים נפרץ והן זורמות ממנו כמו שיטפון. "הייתי רק ילד, ולא יכולתי להציל אותה, לא יכולתי - " הדמעות ממלאות את עיניו והיא מחבקת אותו בזמן שהוא מתייפח על כתפה. יואה מביטה מלמעלה.

 

50. סוף

קח אותי הביתה, היא מבקשת, ראשה שעון על כתפו. אז היא מרימה את מבטה ומתקנת: לא, בוא נמשיך להתקדם. קח אותי לכל מקום ולשום מקום בכלל. הוא יודע שהיא לא רוצה לחזור הביתה, כי כבר אין לה אחד – זה לא הבית שלה; זה הבית שלהם, והיא כבר לא רצויה בו.

הוא חושב בקווים ישרים; היא חושבת במעגלים. וזה נחמד, כי יחד הם יכולים ליצור כל צורה שירצו, ויש להם את כל קווי המתאר בעולם.

הוא מגלגל עיניים לרעיונות הרומנטיים שהיא חולקת בלחישה, על כך שהיא מעדיפה את החורף למרות הרעמים, רק בגלל ריח הגשם והתיפוף העמום שלו על הגג רגעים אחרי שהם נשכבים מזיעים אחד ליד השנייה, עור נגד עור מול צינת דצמבר; על כך שהיא מודה שלמות לצידו היא הדרך הכי טובה בעינייה למות; על המילים היפות שהיא חושבת ורק לעיתים רחוקות אומרת. הוא מגלגל עיניים, אבל בכל זאת אוסף אותה אליו ונושק למצחה, והלילה טוב שהוא לוחש נשמע כאילו אף אחד לא אמר לה את המילים האלו לעולם.

היא יודעת שלכל דבר יש סוף. הוא יודע שלא תמיד קל. אבל לפעמים, הם חושבים – פעימות הלב של שניהם מגיעות לקצבן הרגוע, התקין, רק כשגפיהם ונשימותיהם משולבות – לפעמים, לא צריך יותר מעכשיו, ומותר להיאחז בתקווה שהעכשיו הזה ימשך גם כשכל השאר יגמר.