-
היא צבעה ציפורן מעוגלת ואמרה שמפליא אותה איך בחרתי בבלי דעת לחיות רק בשני מוקדי גיל שונים כל כך: "או שאתה זקן מדי לפעמים, או שאתה ילדותי מדי. לדעתי אתה פשוט בורח ככה, בערמומיות בלתי מודעת, מההתמודדויות עם הבעיות של הגיל האמיתי שלך."{ מתוך הספר "עיין ערך: אהבה" }
- בוקר, אני מכינה קפה ומגלה ששכחתי לקנות חלב. לרדת חמש קומות...איףףף, אין ברירה. יורדת, עולה, מגיעה עם: יוגורט, עוגיות, מלפפונים חמוצים וכמובן בלי חלב. לרדת שוב?
- ממילא אני צריכה גם לקפוץ לדואר, ולהפקיד צ'ק בבנק, אולי כבר אעשה את שלושת הפעולות ביחד,ואקנה לי שקט סביבתי?
- גם הרופא המליץ לי על פעילות גופנית, נכון?
- כל הכבוד לי. אני יורדת שוב, שותה קפה נהדר בקופיקס, הולכת לדואר, שוכחת להפקיד את הצ'ק ומהחלב בכלל פרח לי. בקרוב אוכל להחליף את כל החלומות שלי המנותקים מהמציאות, בזכרונות שאמציא לי, כי מי יזכור באמת מה היה וכיצד.
- זה לא שפעם הייתי הרבה יותר מסודרת וסגורה על סדר חיי, אבל עם הגיל זה מתפדח לגמרי. עם הזמן, השמיעה ניזוקה באוזן ימין, ככה בקטנה, הראייה התחרפנה, אבל הכי הכי הזכרון וההתמקדות. אולי כי השינה כבר לא כשהיתה? פעם ידעתי לישון כמו חתולה, היום שנתי טרופה
- עם כמה השכמות במהלכה הסדיר: פיפי, רעש, חם, יתושים, ו"זה הגיל" "אישה בגיל המעבר" ואני בכלל עדיין זוכרת את: "נו...ככה זה בגיל ההתבגרות..." אז מה עושים?
- התחלתי את שיטת הפתקאות. רושמת עליהן כל דבר שצריך: "מה שחסר בבית" על פתק לבן. כל דבר שצריך "לעשות ולטפל"- על פתק ורוד. עכשיו צריך בסך הכל לזכור איפה שמתי אותם, ולעקוב אחריהם בפשטות. לא הכי עובד, אבל בכיוון...
- פעם היה לי בוס ש'לימד' אותי לא להתנפל
- ישר על כל המטלות כדרכי. הוא ייעץ לי לקחת את כל החומר השוטף ולשים במגרה בצד ימין. אחרי חודש לפתוח אותה, ולראות, איך הפלא ופלא חלק מהדברים כבר הסתדרו מאליהם, חלק כבר לא אקטואלי, ולחלק כדאי שאתפנה עכשיו כשיש לי כבר פרספקטיבה
- נכונה...אז - מגיע השלב המתאים להעביר אותם למגרה בצד שמאל, זו עם הפתק: "בטיפול", ולהתחיל, לאט לאט ...
- מודה שמעולם לא קיבלתי את עצתו אבל למעלה מעשרים שנה שאני זוכרת אותה, ומעת לעת מהרהרת בה.
- בזמן כל "הצריך והחייב והראוי " קורים החיים שמזמנים מעצמם את שלהם. הלך המחשב, נדפק המסך, חטפתי רפורט, אני מחפשת חנייה. במתכונת הזו שמישהו אחר מכוון את המעשים אני כמו עכברון במבוך. אין ברירה...בכוח האינרצייה מתפקדת. וכאן הגיע הפאנץ' ליין:
- בשנה הבאה, אהיה בת 62. נכון...מיד מישהו ינחם ויגיד שזה "ממש לא נורא", מישהו אחר יגיד: "תגידי תודה..." ושלישי יגיד ש: "לגיל הכרונולוגי אין בכלל משמעות..." וזה מזכיר לי את הפתגם המדליק:
"גיל הוא משהו טפל, אלא אם כן אתה גבינה."אבל מבחינתי הגיל- הוא רב משמעות! הרי אפשר יהיה לי לצאת לפנסיה, להוריד הילוך, ולהתאים את כל חלקי הנפש, המוח, הרוח, והגוף - לקצב המתבקש לפנסיונרית בתחילת דרכה.
- נו, מה אתם אומרים? זה כדאי? בעיניים של עכשיו, הפיתוי עצום וגדול. מצבי הפיננסי לצערי לא לגמרי מאפשר, אבל אולי זה בכל זאת אפשרי...ככה? בצמצום? בניחותא? בלי עיניים גדולות? חופש גדול אמיתי ללא סייג???
- יו, זה נראה לי כמו עוגה
- מפתה, עתירת סוכר ויופי המונחת לפניי במלוא הדרה. אין לי מושג איך מחליטים ואיך מסתדרים עם כל הטוב הזה.... נראה לי שאם מתחילים איתה, עם העוגה הזו, כבר חייבים להמשיך ואין דרך חזרה. אז אני ממש חייבת יעוץ ומילה מבעלי ניסיון או חלום דומה. מישו? כי הרי
- ניקולה שאמפור כבר אמר: "לכל גיל מגיעים חסרי נסיון,ואין לאף אחד שום מושג או ידע איך להתנהל ולהתנהג בגיל החדש..."
- ואיך שהגדלתי את האותיות והשתדלתי שיהיה ברור הכל,"כמצופה"! זהו, אני בתוך זה...איףףףף....עכשיו כשיש חלב, נגמר הקפה לגמרי.