לא יכולתי, שלא לכתוב כמה מילים ביום הזה.
אמי נכנסה להריון, שנתיים אחר שיחרורה מאושוויץ. נולדתי ב-48, שלוש שנים אחר תום המלחמה. כל סבתותי וסבאי ניספו בשואה. אמי היתה בת יחידה וקשורה מאוד להוריה. מיום שעמדתי על דעתי, אמא סיפרה, על מה שעבר עליה באושוויץ. זה היה יום יומי, עד יומה האחרון. אני זוכרת שבגיל 8, ידעתי מי היה מנגלה ועד גיל מאוחר חשבתי, שהיטלר חי. זה השפיע על כל חיי: רגישות יתר לצעקות, פחד ממלחמות, רגישות יתר לצדק.
בגיל 20 יצאתי מבית הורי, עקב נישואין. אז התחלתי לחשוב על הורי ועל החינוך שקיבלתי. מבחוץ הבנתי, שאני דור שני לשואה, עוד הרבה, לפני שדיברו על כך בתקשורת. אבא כמעט ולא דיבר, על היותו בשבי הרוסי 5 שנים. חשבתי, שחיי לא שווים, אם לא אתמודד עם הקשיים, שהורי התמודדו. ברוך השם, החיים זימנו לי פעמיים התמודדויות קשות. הראשונה, לגדל 3 ילדים לבדי ועכשיו המחלה. התמודדות לא פשוטה. אולי בגלל זה אני נלחמת במחלה?
אל תתנו ללמד בגני הילדים, על השואה. מספיק שילד אחד ייקח ללבו ואנחנו נצא אשמים. מה עלה במוחו של שי פירון?!