הטיול מסביב להתנחלות שיבטין יצא מהישוב ניל״י בשעה 5:45 בבוקר בדיוק. בדיוק שעה לפני כן הערתי את שני הגורים המתבגרים שלי, ששמחו מאוד על ההזדמנות לדלג על יום של לימודים לטובת טיול יום שישי עם התנין שלהם, אבל לא ידעו מה מצפה להם. בהזמנה היה כתוב שזה טיול מיטיבי לכת קשה.
- מה קשה? אמרתי לעצמי. מה יכול להיות קשה בטיול על גבול השפלה, לתנין, שטיפס על הגדיר וגם על הטמון בבוקר אחד?
- ההגדרה ״מיטיבי לכת קשה״ היא לא שלי, הסביר חזי המדריך שכאילו קרא את מחשבותי. ההזמנה לטיול נעשתה בהעתק-הדבק מהזמנה של אהרון.
הגורים, אם כן, קפצו מהמיטה, התארגנו במהירות, התישבנו במכונית והגענו 7 דקות מוקדם מידי. התחלה לא טובה. זה אומר שאפשר היה לשתות כוס תה ליידי גריי בשקט עוד שבע דקות או לתת לכולם לישון עוד שבע דקות חשובות. כן ... התנין לא אוהב להגיע מוקדם מידי ובטח לא מאוחר מידי, התנין אוהב להגיע בדיוק בזמן. ו ... יש עוד כמה דברים שהתנין אוהב, אולי ניגע בהם בהמשך.
חיכינו 7 דקות עד שתסתיים תפילת שחרית, העמסנו 9 ליטרים של מים, שבעה מהם על הגב שלי והגורים מתחלקים בנשיאה של בקבוק אחד, בדקתי שהמכוש הקטן שלי שהתבקשנו להביא קשור לתיק ויצאנו לדרך כשחזי המדריך מוביל. חצינו את כביש ניל״י - דולב ועלינו לגבעה שמצפון לניל״י. על הגבעה חזי הראה לנו המון שרידים של התישבות יהודית מתקופת החשמונאים. היו שם גתות מרוצפות בפסיפס, בורות מים ומתקנים נוספים. חזי הסביר שקל מאוד לגלות בורות מים שכן בתוך רובם גדלים עצי תאנה שצריכים את הלחות שבתוך הבור. באמצעות המידע הזה גילינו תוך שניות עוד כמה בורות מים מסביב. אני גיליתי על הגבעה את המעריץ הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה.
- מאיפה אתה? שאל אותי פתאום אחד המשתתפים ששמו קונסטנטין.
- אני מהישוב ״דובון ועוזי״ עניתי לו.
- אז ... אתה, אתה התנין? שאל קונסטנטין בהתרגשות
- כן, זה אני, יצאתי מהארון בפניו. אני הוא זה שכותב את הסיכומים הנפלאים האלו, מעוררי הרגש אך הסובטיליים במידה ידועה.
במהלך הטיול הבטחתי לקונסטנטין שאזכיר אותו בסיכום של הטיול וכך אני עושה במילים אלו שאני כותב ברגע זה, אבל לצערי אני ממשיך את הקו המערכתי של הבלוג שלפיו כל השמות בדויים, למעט שמותיהם של כמה אנשים שאותם *אני* מעריץ. אז ... לאדם היקר שפגשתי בטיול לא באמת קוראים קונסטנטין אבל אני בטוח שהוא בכל זאת ישמח על המילים החמות שמיועדות רק אליו. אומר רק, באופן סובטילי, שהתנין לא אוהב להיות בפרונט, התנין מעדיף לעשות את עבודתו (אכילה של חיות לא זהירות) מאחורי הקלעים.
ירדנו מהגבעה וצעדנו לאורך כביש 446 אל מערת שוקבא שנמצאת מצידו המערבי של הכביש. מהכביש אפשר לראות פתח גדול בצלע ההר במרחק של כמה מאות מטרים מהכביש. חזי הסביר שהמערה היא ערש התרבות הנטופית שנקראת על שם נחל נטוף שבו נמצאת המערה. מסתבר שלפני כמאה שנה הגיעה למערה חוקרת שאת שמה שכחתי מפני שהייתי מרוכז בכאב הראש של הגורה שלי. ברגע שחזי עשה הפסקה מתודית בהסברים ביקשתי ממנו כדור אופטלגין וזה באמת עזר. בכל זאת הבנתי שבמערה נמצאו שרידים של התישבות של האדם הקדמון בתקופה שבין היותו נווד-לקט לבין תקופת ההתישבות שלו. חזי הרים מהרצפה שלושה כלי צור קטנים שהוא מצא תוך שניות והסביר לנו שהמערה מלאה בכלים כאלה. גם אני חיפשתי אבל מצאתי רק גולות זכוכית מודרניות והעברתי אותן מיד לגור הזכר. הוא השליך אותן אחר גבו בחוסר עניין משווע.
יצאנו מהמערה המעניינת והמוזנחת. מפליא אותי כל פעם מחדש איך ערביי הסביבה מצליחים לחרב כל אתר שיש להם גישה עליו. המערה, שמוכרת בכל העולם, ושנתנה לתקופה הנטופית של האדם הקדמון את שמה, מלאה בזבל, שרידים של מדורות וגללי צאן. צעדנו על כביש הגישה של מחצבות נטוף ובדרך ראינו כמויות אדירות של גוויות של בעלי חיים, בעיקר צאן, וכמויות בלתי נתפסות של שרידי נוצות של תרנגולות. הריח הנוראי היה בלתי נתפס. הזכרתי כבר את דעתי על שמירת הטבע של הערבים? למרות הכל עצרנו וחזי הסביר על העקבות שרואים לצד הכביש. לא בדיוק הקשבתי בגלל צרכים דחופים יותר של הגורים. אחרי זמן מה עברנו ליד מעיין קטן וחמוד והתחלנו לטפס אל חירבת ארטבא - או כמו שהציע חזי לקרוא לה - חירבת מבצרטבא שכן על ראש הגבעה עומדת מצודה חשמונאית שלא היתה ידועה עד כה. אמנם ישראל פינקלשטיין ערך במקום סקר ארכאולוגי וזיהה חווה ביזאנטית, אבל כולנו יודעים שפינקלשטיין מבלבל כל הזמן בין עובדות לדעות, ולכן לא פלא שהוא לא מצא ישוב חשמונאי. המצודה כיום בסכנת השמדה על ידי, שוב פעם, הערבים המקומיים שבונים על הגבעה טרסות ולכן ביצענו סקר ארכאולוגי מהיר באמצעות המכוש הקטן שחלקנו הביא. למען האמת העבודות של הערבים הביאו לגילוי המבצר מפני שהם חשפו קירות בנויים מאבנים עם סיתות שוליים יפה בסגנון הורדוסי. בראש הגבעה מצאנו בורות מים ענקיים וחלק מהמטיילים ירדו אל בור ענקי, 22 מטרים אורכו, בסולם חבלים שהשאירו אחריהם שודדי עתיקות. ליד הבור למדתי את האקרונים המגניב:
TMI - Too Much Information
היה זה כאשר מישהו משך את חזי בלשון וחזי קישר בין מקצועו אל הבור העמוק שעל שפתו עמדנו. אני עדיין מתפלא על כך שיש מטיילים שלא יודעים מה מקצועו הראשי של חזי המדריך.
- לא, הוא לא ארכיאולוג למרות שהוא יכול לתארך חרסים
- הוא לא זואולוג למרות שהוא יודע הכל על עקבות של חיות
- הוא לא בוטניקאי למרות שהוא יודע הכל על הצמחים שאנו פוגשים בטיולים
- הוא לא מורה לשל״ח למרות שהוא קורא לנו ילדים
- הוא לא מהנדס למרות שהוא יודע איך בונים כבשן סיד
- הוא לא היסטוריון למרות שהוא, כמובן, יודע הכל על היסטוריה של היהודים, הרומאים, היוונים ועוד ועוד
- הוא ... וזה TMI
על הגבעה יש גם המון מתקנים מסוגים שונים - בורות מים גדולים, גתות ומקוואות. באחד הבורות ישבנו לארוחת בוקר מאוחרת, ליד עץ תאנה והתרשמנו מהטיח העתיק שעדיין מכסה חלק מהקירות.
ירדנו מהגבעה והתחלנו לטפס טיפוס קשה אפילו לבוגר הגדיר אל במת פולחן על גבעה ששכחתי את שמה שכן הייתי עסוק במאמץ של הגורה שלי להמשיך את העליה הקשה. השתמשתי רבות במשפט האהוב עלי במצבים כאלה:
- עוד מאמץ ע - נ - ק - י והגענו. אני חושב שזה ממש נותן להם מוטיבציה ועדיף על השקר הקבוע שנותר עוד מאמץ קטן.
בדרך למטה עברנו באיזור של טרסות שבו מצאנו המון בורות מים ומערות קבורה. באחת הטרסות מצאנו מכתשי אבן קדומים מאוד ואני מצאתי מאובן אמוניתי שיתווסף לאוסף המאובנים המרשים שלי שכולל כרגע מאובן אחד מפני שאת השניים הקודמים איבדתי.
על ראש הגבעה (״על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן״) יש גל אבנים גדול שהיה במה קדומה ומסביבו חרסים קדומים מאוד מתקופת ההתנחלות. סוף סוף גם אני יכול לזהות חרסים קדומים. הם עבים מאוד, מלאים בגרגירים לבנים והפנים שלהם שחור מפני שלא היתה לאנשים באותה תקופה הטכנולוגיה לאפות אותם כמו שצריך. אפשר בקלות להבדיל ביניהם לבין חרסים רומיים שהם דקים ואדומים גם בפנים וגם באמצע.
ירדנו אל נחל נטוף והגענו למעיין נחמד - חציבה בתוך משטח האבן עם צינור שמזרים אליה מים. פתאום הופיע מאיר ונתן לנו הסבר מעמיק על שם האיזור - ארץ צוף - על שם ארץ הנביאים ומפני שנביא הוא הצופה. המשכנו בנחל והגענו אל כבשן סיד שני בטיול. בדקנו את אבני הגיר הקלות לידו וחזי בדק אם אנחנו זוכרים את ההסבר שלו על הארכיטקטורה של כבשן סיד ודרך הפעולה. זכרנו. המשכנו בהליכה לא פשוטה בנחל. דאגתי שהגורים ישתו כל הזמן והמים התחילו להגמר לנו - פעם ראשונה שזה קורה לי בטיול, אבל כבר התחלנו להרגיש את הסוף בגלל שחזי הושיב אותנו מול עץ תאנה וערך בוחן סיום עם השאלה - מה מראה לנו עץ התאנה - בור מים, כבשן סיד, מקווה או כלום? אודה על האמת, שהתנין השחצן, בוגר הטיפוס על הגדיר, היה כבר עייף מכדי להבין את השאלה. בשלב הזה של כתיבת הסיכום אני נזכר שלא כתבתי על עשרות המקוואת שמצאנו לאורך הדרך ושמזהים את האתרים כהתישבות יהודית דוקא. את המקוואות מזהים לפי צורתם ולפי המדרגות שמובילות אליהם - מה שמבדיל בינם לבין סתם בורות מים.
המשכנו בנחל והגענו אל שולי הכפר שבתין שאותו הקפנו. עצרנו ליד מעין חתום שסתמוהו פלישתים ולידו צומח עץ תות ענקי. העליתי את הגור הספורטיבי שלי על העץ והוא זרק לנו מלמעלה תותים בשלים. חבל רק שהעץ נמצא ליד כפר ערבי ולכן הריח בסביבה היה פשוט איום ונורא. הזכרתי כבר את דעתי על שמירת הטבע של הערבים?
היינו כבר קרובים מאוד לנקודת היציאה שלנו בניל״י. כל מה שנשאר הוא לטפס על עוד הר וכך עשינו. בדרך ראינו בערך ארבע או חמש מערות קבורה אבל לתנין ולגוריו כבר לא היה כח לבדוק אותן. התמקדנו במטרה להגיע למכונית והגענו. בררתי אם המכולת בניל״י עדיין פתוחה והיא היתה. נתתי לגורים רשות לקנות כל מה שהם רוצים בגלל הגבורה האין סופית שלהם. שניהם היו לא מזמן בטיולים שנתיים של בתי הספר שלהם. הם חזרו מלאים חוויות על הטיולים שהם עשו ואני התרשמתי שאלו היו טיולים אינטנסיביים במיוחד ולכן לא תהיה להם בעיה עם הטיול הזה. אבל כשבררתי קצת יותר פרטים התברר שעם בית הספר הם הלכו כ-3 ק״מ בעיקר בירידה ובטיול הזה הם הלכו בערך 15 ק״מ בעיקר בעליות. אז פיציתי אותם עם ממתקים בלי חשבון. בסוף הם אמרו שיבואו איתי גם לטיול הבא. איזה גורים מתוקים. את עצמי פיציתי ב-10 ארטיקים ב-15 ש״ח (של ריאו) ועד ואדי חרמיה גמרתי 5. יותר לא יכולתי לאכול בגלל הדימום בחלל הפה - אחרי הארטיק השלישי לא הרגשתי שאני נושך את הלחיים מבפנים...
אז תודה רבה רבה לחזי על ההדרכה, לעמית על הארגון, למאיר על ההסבר על שפת המעיין ולקונסטנטין החביב.