אם לא ידוע לכם אז תפוז משלמת לבלוגרים שישה (כן כן, שישה, שש, 6) שקלים עבור כל אלף קוראים שנכנסים לבלוג. יתר על כן, המינימום לתשלום הוא 80 ש"ח שכל כותב יכול לשלשל לכיסו אם צבר לפחות 13,333 קוראים. 

והנה הגעתי ל 79 שקלים שנזקפים לחשבוני בקופת תפוז הנופלת וחסרים לי כ 150 כניסות של קוראים נלהבים כדי להגיע ל 80 שקל שירחיבו את חשבון הבנק שלי ויצרפו אותי לאלפיון.

ולכן אני קורא לכם חברי היקרים לעשות כל מאמץ ולסייע בעדי כדי שאוכל להביא טרף לפעוטות הרעבים השוכנים במעוני הדל.

זכרו רק כי הספירה היא של כניסה אחת ביום לכל IP, ככה שאין טעם שתכנסו שמונים פעם ביום מאותה הכתובת אלא בכל יום מחדש.

בתמורה לעזרתכם אספר לכם סיפור קטן.

אנטולי לא גר כאן יותר

חלקכם מן הסתם קרא את הטרילוגיה "ילדי ארבאט" שנכתבה בידי אנטולי ריבאקוב. זהו רומאן רחב יריעה על תולדותיו של נער מוסקבאי שהתגורר ברחוב ארבאט במקום בו גרו גם כל פקידי המפלגה והשלטון הבכירים. הרומן מתחיל בשנת 1934 בערך ומסתיים במלחמת העולם והוא כמובן מתפשט לכל תחומי החיים במדינה הסטליניסטית על כל הבטיה.

לא כל חלקי הטרילוגיה עומדים באותה רמה ספרותית אבל הם בהחלט מרתקים, אין טעם כמובן לנסות ולספר כאן את הסיפור, אני מציע לכם למצוא את הספר ולקרוא בעצמכם.

בהכרח עולה השאלה היכן באמת התגורר אנטולי נאומוביץ ריבקוב ואיפה הוא כתב את הספר.

לפי הויקיפדיה, אנטולי ריבקוב נולד בשנת 1911 בעיר צ'רניגוב שבאוקראינה לנחום אהרונוב ודינה ריבקוב. בשנת 1919 עברה המשפחה למוסקבה. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר (נגיד בגיל 18 בשנת 1929?) עבד כסבל וכמוביל במפעל כימיקלים.

בשנת 1930התקבל ללימודי הנדסת תחבורה. בשנת 1933 נאסר ריבקוב על ידי המשטרה החשאית באשמת "חתירה תחת שלטון המדינה". לאחר מאסר קצר הוא שוחרר, אך נאסר עליו לשהות בערים בהן ממוקמים אתרים אסטרטגיים. ריבקוב כיתת את רגליו ברחבי רוסיה ועבד בעבודות מזדמנות. בשנת 1938 החל לעבוד כמהנדס כבישים בעיר ריאזן. בנובמבר 1941גויס לצבא האדום, לחם במלחמת העולם השניה כקצין תובלה. על מעשי הגבורה במהלך המלחמה עוטר בשני עיטורי המלחמה הפטריוטית הגדולה. את המלחמה סיים בדרגת רב סרן.

אז ריבקוב בהחלט התגורר כמה שנים בארבאט. מצאתי את הבית וניסיתי להכנס לחצר אבל שומר שלא יודע אנגלית מנע זאת ממני. לפיכך הסתפקתי בצילום שלט הזכרון הזה שניצב ליד פתח החצר הפנימית. על פי השלט הוא גר שם 14 שנה, מיום הגיעו למוסקבה ב 1919 ועד למאסרו ב 1933 . בודאי שמתם לב לכך ששם אביו (נאום או בעצם נחום) לא מופיע על השלט הרשמי הזה, יתר על כן. שם האב היה נחום אהרונוב ושם האם היה דינה ריבקוב, ואם נלמד מהשלט הרי שאנטולי בעצם קרא לעצמו על שם אמו ומחק את אביו מהסיפור.

עולות כאן כמה שאלות כגון איך הצליחה המשפחה להשתחל לארבאט אם אכן היה זה רחוב של מיוחסים, כמה זמן הוא הספיק לעבוד במפעל, למה הוא שוחרר ועוד כמה קושיות. 

קריירה ספרותית (המשך הויקיפדיה)

ריבקוב החל את הקריירה הספרותית שלו בשנת 1948 עם פרסום ספר ההרפתקאות לילדים ונוער "הפגיון" וכרך ההמשך שלו - "נשר הארד". ההצלחה הייתה גדולה, והספר "הפגיון" אף זכה לעיבוד קולנועי בשנת 1954 עלי ידי אולפני לנפילם שנחשבו באותה העת מהאולפנים הגדולים בברית המועצות. הספר "ילדי ארבט" שנכתב בסוף שנות השישים פורסם רק בשנת 1987, כיוון שכלולה בו ביקורת חריפה על המפלגה הקומוניסטית. הספר הוסרט ב-2004.

את שנותיו האחרונות עד מותו בשנת 1997 בילה בין ניו יורק למוסקבה ואפרו נטמן במוסקבה. בין השאר כדאי לציין שבשנת 1991 הוא זכה לתואר דוקטור כבוד של אוניברסיטת תל אביב.

אז איפה הוא כתב את ילדי ארבאט ומה בעצם היה המודל שעליו הוא ביסס את תפאורת הרקע של רחוב מגורי פעילי המפלגה הבכירים?

לצורך זה צריך לטייל ברגל ולחצות את גשר הנהר שליד הקרמלין (בדיוק במקום שבו נרצח נימצוב, פוליטיקאי רוסי מבטיח) ולהגיע אל הגדה השניה.

אתר הרצח של נימצוב

ובגדה השניה, במיקום מרכזי מעבר לנהר מוסקבה, בנוף המשקיף אל הקרמלין ואל קתדרלת ישו המושיע (שנהרסה בשנות השלושים ונבנתה מחדש לאחר נפילת הקומוניזם) ניצב לו בניין אפרפר שאינו בולט בשום דבר פרט ללוחות הזכרון הרבים שעל כתליו.

זהו בית המוות שרוב יושביו, פקידי מפלגה בכירים, הוצאו להורג בתקופת הטיהורים הגדולים של שנות השלושים ואף בשנים האחרונות לשלטונו של סטאלין. הבניין הוקם כבית קולקטיבי לפעילי המפלגה שהועברו למוסקבה עם העברת הבירה מסנט פטרבורג למוסקבה, היו בו חדרי אוכל משותפים, שירותים ומקלחות קולקטיביים, אולם תיאטרון, חנות למצרכים וכל מני סידורים אחרים שאפיינו את השלטון החדש, ובעיקר היו שם פקידים בכירים שחיו בנוחות יחסית וכאמור, מאה ושמונים מהם חוסלו ונעלמו.

פגשתי שם איזה רוסי זקן שסיפור לי על תולדות הבניין והמדריך תרגם את דבריו לעברית, הוא אמנם לא התגורר שם בשנות השלושים אבל הסיפורים מוכרים לו היטב.

הקרמלין, הארמון וכנסיית ישו המושיע במבט מבית המוות

בית המוות עם כמה לוחות זכרון

והנה האיש שסיפר לנו על זה

ובחזרה לריבקוב, הוא קיבל שם דירה כמו איזה VIP קומוניסטי ושם הוא כתב לפחות חלק מילדי ארבט. המשמעות המיידית של הדברים היא שהמשטר הקומוניסטי בהחלט לא ראה בריבקוב איזה אוייב חתרני.מקריאת הספר ניתן להבין כי הוא מבוסס על זכרונות ילדות ונעורים מרחוב ארבאט ועל נסיונו כמבוגר והכרות עם שכניו פעילי המפלגה.

מה ומי באמת היה אנטולי ריבקוב? מהמידע שיש בידי אני חושב שאין תשובה ודאית. אני כותב את ההערה החשדנית הזאת לא רק משום שהוא שוחרר ממעצרו בנ.ק.ו.ד אלא גם בגלל שחלק משמעותי בספרו מתבסס על זכרונותיו של אלכסנדר אורלוב, קצין ריגול נגדי שערק למערב בשנת 1938 ופרסם את זכרונותיו לאחר מות סטאלין ב 1953. גם דבריו של אורלוב הם מכלי שני ומתבססים על מידע מפי אברם סלוצקי, מבחירי הריגול הנגדי הסובייטי שחוסל בהרעלה בשנת 1938. הספר הזה לא פורסם בברית המועצות בתקופה שבה נכתבה לכאורה הטרילוגיה של ריבקוב ולכן, או שהוא הצליח לשים ידיו בסתר על הספר הזה או שמסיבות עלומות הוא קבל אותו לידיו באופן חוקי וקרא אותו באנגלית או שהיתה לו גישה למקום כלשהו בו יכול היה לקרוא דברים שנאמרו מפי סלוצקי. 

גם אם תחפשו, לא תמצאו הרבה מרוסיה הבולשביקית, הם לא מתפארים בחלק הזה של ההיסטוריה שלהם (אם כי לדעתי המשטר הסטליניסטי לא היה זר לרוחו של העם הרוסי), אבל תרבות ההנצחה המעניינת שלהם בכל זאת מאפשרת איזה צוהר הצצה לתקופה האפלולית והרעה ההיא. מוצאים אותה על הקירות, בבתי הקברות, באתרי הנצחה למלחמת העולם ובארכיטקטורה המשונה של מוסקבה.

ואם תשאלו אותי - סעו לרוסיה, ארץ קצת מוזרה אך מאד מרתקת.

(ועכשיו נראה אותכם מביאים אותי לשמונים שקל)