קצת נעלמתי בחודש האחרון...
בהתחלה הייתי שקועה עמוק בנקיונות פסח, אי שם בין האקונומיקה לערימות פליימוביל הצריכות ארגון וסידור.
אחר כך החלו ההכנות לליל הסדר,
ובהמשך חול המועד שבו הייתי עסוקה להפליא בכל שנייה.
אז עכשיו אני נוחתת קצת אחרי הפסח האינטנסיבי שעבר עלינו, ומסכמת...
ליל הסדר היה מקסים. כמו בשנה שעברה, אנחנו והילדים, ישובים בסלון ומתפנקים, מספרים על השעבוד ועל הגאולה עד אי שם לפנות בוקר.
אחת האטרקציות היתה פרעונים קטנים משוקולד שקיבלתי בחבילת שי לחג ונשמרו בקנאות לליל הסדר. נרשמה התלהבות!
חידות, הצגות, שירים וסיפורים.. היה כיף.
אבל כרם המתוק התלונן שכואב לו הפה, וגם העלה חום.
את חול המועד פתחנו במה שנקרא אצלנו "slow tourist" - קפיצה קטנה לקיבוץ מירב לארוחת בוקר מפנקת אצל חברים, טיולון בקיבוץ וביקור בפינת החי. היה מעולה.
אחר הצהריים יצאנו לטיול אופניים משפחתי. אני לא יודעת לרכב על אופניים ולכן בעלי המדהים קנה לי תלת אופן (לא לצחוק עליי, נו...) עם ארגז שבו אפשר להושיב ילדון אחד מתוק. הילדים דהרו קדימה ואפילו ארבלי הפתיעה בספרינטים שהיא הרביצה... עצירה לחטיפים, עוד עצירה לביצוע פעלולי אופניים (למי שמתמחה. לא רלוונטי בתלת אופן).
נהניתי מכל שנייה.
כרם המשיך להתלונן על כאבים בפה וסירב לאכול חטיף.
ביום השני הרחקנו למרינה בהרצליה לשם שיט משפחתי על יאכטה... חבר של חמי השיט אותנו בגבורה, בכיף ובצחוקים במשך שעה וחצי והיה חלומי!!
בסיום השיט פנינו למנגל המסורתי בניצוח ההורים של בעלי..
כרם כבר הפסיק לאכול כמעט לחלוטין ועבר לשתיית מיצים.
אז כבר הבנו מה עובר על המסכנצ'יק הזה... זה נראה כמו אפטות בפה. ניסינו לפנק אותו עם שלל משחות בעלות טעם שהוא לא אהב.. לא נרשמה הצלחה אבל לפחות ניסינו.
ביום השלישי יצאנו עם שתי משפחות של חברים טובים לטיול במורדות הכרמל - נחל מעפילים. מסלול נהדר, מוצל ולא קשה, נוף משגע, הרבה שיחות, צחוקים.. (רשומה מפורטת בהמשך). כרם ישב בנחת במנשא והתלונן מדי פעם.
אחרי ארוחת צהריים בשטח (שניצל וצ'יפס והמוון סלטים, בתיאבון) המשכנו לפארק נשר שכולל שתי אטרקציות - מערה (קנינו מראש פנסים שיהיו לכל המטיילים ושיישארו איתם למזכרת מהטיול) וגשר תלוי.
כולם מאוד נהנו ואמרו שהיה שווה, אז אני מאמינה .
אני לעומת זאת, בזמן הזה חיכיתי להם שעה וחצי עם כרם אחד בוכה ואומלל עד מאוד.
הוא לא הסכים ללכת או לעלות על המנשא או בכלל להירגע. אותרו כמה פצעים לא כיפיים בכלל בפה שלו.
ביום הרביעי התלבטנו אם לצאת מהבית בכלל כי כרם היה חולה בעליל. חמותי המהממת הרגיעה ועודדה אותנו לצאת והוא נשאר אצלה וזכה להרבה יחס וסבלנות ומעדנים ושוקו, כי רק את זה הוא הצליחלאכול.
אנחנו בינתיים נסענו לחצרים, לבסיס חיל האויר והיה שווה!! (פירוט ברשומה אחרת).
ביום החמישי הלכתי לעבוד.
שחתי את צרותיי לפני כמה אחיות שעובדות איתי, תוך תיאור גראפי של מה שקורה עם כרם... כולן כאחת בהו בי בהשתוממות: "מה, את לא מזהה סטומטיטיס??"
אה.
אז זה מה שזה.
סטומטיטיס - מחלה ויראלית, נטולת טיפול, חולפת לבד, מדבקת מאוד וכואבת מאוד-מאוד. בשמה הפחות פוטוגני היא קרוייה " מחלת הפה והטלפיים".
אז אצלנו הטלפיים לא כל כך נכנסו לעסק, אבל הפה. אוי, הפה.
לקראת תחילת החג השני מצאנו את עצמנו מטפלים כבר בשני ילדים מורעבים (כרם לא טמן ידו בצלחת והדביק את מטר) עם פה מלא פצעים, מכינים אינספור מילקשייקים שבקושי נשתו, ונשבעים שלעולם לא נקרא לילדים שלנו בשם "שמנתון" (שם החיבה המועדף עליי לכל אחד מהילדים שלי בשלב השמנמן שלהם, שהוא תמיד קצר מדיי). רק שיאכלו.
נכון לכתיבת שורות אלה, כרם כבר אוכל מאכלים רכים ומטר עדיין בעיקר שותה קולה ואקמול.
רק בריאות, חברים!!