גולום

אז הינה הפיק שלי לקייטנת אתגרים של מייטי המהממת, אני מקווה עמדתיי במשימה

הינה הבלוג המיוחד והמדהים של מיתל:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5297682

המשימה היתה קשה לנסות לכתוב מנקודת מבטה של דמות שאתה לא מתחבר אליה, ולכן בחרתיי בגולום.

אף פעם לא אהבתי את הדמות שלו אבל זה היה מאתגר לכתוב דרך עיניו.

אז בהצלחה מקווה תאהבו ותגיבו!

גולום עמד מביט בפרודו שהביט לתחתית בור האש.

הוא זכר ימים יפים וגם ימים קשים יותר.

מטבעו לא סבל הוביטים. להיות הוביט היה שנוא עליו בפרט. אמו הוביטית נמוכת קומה אפילו ביחס להוביט ממוצא, תמיד אהבה אותו. כל לילה היתה משכיבה אותו לישון מנשקת ומלטפת את שערותיו החומות ממלמלת סמיאוגל שלי.

היא נפטרה עוד לפני שהספיק לגעת בגיל 30 זמן הממוצא להוביט אשר שווה לגיל של גבר צעיר. לא היה לו אבא, אביו יצא באחת הלילות למסע ולא חזר ממנו. גולום ניסה לחשוב מה עלה בגורלו. האם מצא הוביטית צעירה יותר, או שנטרף לו על ידי האורקים המזוויעים.

זה לא שהוא לא ניסה להתרגל לחיי הוביט רגילים. הוא ניסה למצוא אהבה ולהיות מושך בעיניי הבחורות אבל אף אחת לא ראתה בו פוטנציאל לשידוך.

וכך מצא עצמו מבלה עם חברו הטוב דיאגול , עד שהיא באה.

היא היתה מכשפת. כמו דמות נימפה או בת לילית אקזוטית. אחת שלא תאמין שהיא מסתכלת עליך, ואתה מכושף ממגעה ומהתחושה הנעימה שבה.

לפעם הראשונה  כשדיאגול שלף את הטבעת ממעמקי הנהר גולום לא רצה דבר יותר בחייו. רק אותה. בשבילה הוא רצח את חברו הטוב ביותר.

ואז התחילה המהומה. לפידים, חרבות, רדיפה.

לא היתה לו שום ברירה אלא לברוח ממקום הולדתו אל המערות האפלות של הרי הערפל.

הוביטים אוהבים חברה. מטבעו ידע גולום שהוא שונה בזה שלא רצה בחברת איש.

אבל היא היתה שונה. היא התחברה למקומות הבראשיתיים שלו חושפת פצעים עמוקים שלא הסכימו להגלד, לא משנה כמה טיפלת בהם.

וגולום לא רצה לטפל בהם. אז הוא העביר עוד שנה ועוד שנה, דמותו הנאה מתחלפת בדמות נאלחת ושברירה. הרעב שיגע אותו עד שלמד לצוד דגים טועים שחדרו במימיו העמוקיים של ההר. ללא אש למד לאכול אותם חיים.

אבל גולום לא היה צריך יותר.

הוא מעולם לא חש מאושר כמו שחש איתה. כל חייו ייחל למישהי או משהו שיתן את כל כולו אליה או אליו. וכשהיא הגיעה הוא סוף סוף יכל להגדיר את עצמו כשמח.

אז נכון חשב, אין לו חברים, אבל מה הטעם בחברים אם הם רוצים את הדבר היקר לך מכל?

לא.... גולום לא יתן להם.

בשנים הראשונות הוא היה עסוק בהתמרמרות על חיו כהוביט שאיבד הכול.

היו פעמים שהוא ניסה אפילו להלחם בטבעת והיה זורק אותה למי הנהר הקרים.

אך מיד היה אוסף אותה אל ידו מבקש את סליחתה ומחילתה.

עברו להם מספר שנים והוא שם לב שהטבעת מנחמת אותו.

הוא התחיל לדבר אליה. נחרד מקולו הגרוני שהתחלף לו אט אט לצפצפני  הוא היה מספר לה הכול.

בהתחלה היה מספר על אימו. על כמה שהיתה קטנה וזריזה ומכינה את פשטידת התפוחים הכי טעימה בכפר.

לאט לאט סיפר על נדודיו של אביו וראשו החולמני ועל איך שאיבד אותו לטובת הדרך.

לאט לאט סיפר לה בלב כואב על דיאוגל שהיה חברו הטוב ביותר. שלמרות שבנות לא הסתכלו עליו דיאוגל תמיד היה שם למלות את החסר. ואז היא הגיעה.

אבל גולום סלח לה ממזמן, היא הרי היתה היקירה שלו. אהבתו היחידה.

בשבילה הוא יהרוג עוד אלפי דיאוגלים, כי רק היא מילאה אותו בתחושה המלאה שכמה לה.

רק היא מילאה אותו באושר. עד שבילבו ההוביט הנורא הזה גנב אותה ממנו!

גולום לא נשאר חייב, הוא תמיד יגן עליה, ועל כן התחיל המסע שלו אחריה.

הוא אפלו התחנף והעמיד פנים בפני פרודו שהוא יעשה הכול כדי לעזור לו,רק כדי להיות ליד אהובתו.

ובמסעם הזדמן לו לראות את הקירבה האמיתית בין פרודו לסאם. יישנים זה בזרועות זה חברים מאז ומעולם. ולפתע פצע שהגליד נפתח ותמונות של אימו מבשלת דייסה, ואת דיאוגל רץ איתו בתופסת מילאו את ראשו.

הוא התנער מהם מיד כמו היו נחשים ארסיים. לא... אין זמן לשטויות עבר, גולום זקן מידי. יש לו רק אותה.

ובזמן שפרודו נאבק בכוחה של הטבעת, הוא קפץ עליו נועץ את שיניו באצבעתו, כורת אותה ממקומה מחזיק ביקרה לו מכל שוב. וכשהוא צולל נופל אל הלבה הלוהטת מתחת להר האבדון,הוא קורא לה פעם אחרונה , אהובתי....