חזרתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כן, אני יודעתכמה שאתם שמחים, אתם לא צריכים להסתיר אתזה 
בכל מקרה - הנה הפרק הלפני אחרון של לל"ן.
זה פרק די קיטשי, אבל אני מרגישה שגם לג'יני מגיעים פרקים כאלה :)
תבלו!
יש. לי. חבר.
כן - מה ששמעתם!
אני בכלל לא צוחקת אתכם, ולא מנסה לעבוד עליכם!
וכן, גם לי הדבר בא בהפתעה גמורה. אבל זה קרה.
והחבר שלי זה דראקו. דראקו מאלפוי! אכן כן - הסלית'ריני, הבלונדיני, הנמייה המעצבנת וחסרת הרגשות... לא שזה נכון כל הדברים האלה, פשוט זה מה שחשבתי עליו פעם... (סליחה, דראקו!).
הפלא קרה היום בצהריים. חזרתי מיום לימודים ארוך וכל מה שרציתי זה להיכנס למיטה ולהירדם. בדיוק עמדתי לעשות את זה, רק שפתאום, הרמיוני נכנסה לחדר ואמרה שהיא חייייייייבת להראות לי משהו. באותו רגע, התחשק לי לנפנף אותה בעדינות, אבל המבט בעיניים שלה אמר לי 'שלא תעזי לעשות את זה!' ואחרי הכל, זאת הרמיוני גריינג'ר - אני מניחה שהיא לא הייתה אומרת שהיא חיייייייבת אם היא לא באמת חייבת. קיוויתי שזה ככה, לפחות, כי אחרת - הייתי ממש מתחרפנת.
שאלתי אותה מה העניין, אבל היא רק חייכה במסתוריות ולא רצתה לענות. 'את פשוט חייבת להאמין לי ששוה לך לבוא אותי...' היא אמרה, בלי לפרט, ומשכה אותי בידי.
הלכתי אחריה, מבולבלת, לא יודעת למה לצפות.
הבלבול שלי רק הלך והתגבר ברגע שיצאנו מהטירה.
"לאן הולכים??" שאלתי.
"סוד." היה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא ממנה. וזאת הייתה הרמיוני, אז לא יכולתי שלא לסמוך עליה. אבל באמת שלא ידעתי למה לצפות!
לבסוף, הבנתי שאנו הולכות לכיוון האגם.
כשהתקרבנו, הצלחתי לראות את מימיו התכולים, ואת השמש המשתקפת בו. למה הרמיוני לוקחת אותי לכאן??
את התשובה, קיבלתי ברגע הבא. בדיוק עקפנו את אחת הגבהות, כשלעיני נגלה המחזה. היה שם סדין משובץ בצבעי כתום אפרסק, עליו שכבה לה ארוחה דשנה - כזאת שגורמת אפילו לבן אדם שבדיוק סיים לאכול להרגיש רעב!
אבל זה לא היה הכל.
הרמתי את מבטי, אל עבר הנער שישב על הסדין. הוא היה לבוש בלבוש חגיגי, שמאוד החמיא לצבע עורו החיוור, שיערו היה מסודר באופן מושלם, כמו תמיד ואולי אפילו יותר ועיניו האירו. מבטו, היה מעורב במעין מבוכה והתרגשות, אני חושבת...
בלעתי רוק.
"הפתעה!!!" נשמעה צעקה.
רק אז, שמתי לב שהוא לא היה לבד.
מאחוריו, עמדו ארבע דמויות מחויכות.
"אני עדיין לא מאמין שאני שותף בזה..." רטנה הדמות הג'ינג'ית, שהייתה, בעצם, רון - אחי.
הדמות שחורת-השיער שלידו - הארי - חבטה בו.
"בנים..." צחקקה הדמות השלישית- צ'ו, בעודה קורצת לי.
"טוב... אני חושבת שהגיע הזמן שלנו ללכת..." אמרה הרמיוני.
"ביי ג'יני," צ'ו אמרה לי, מחייכת.
"תבלו!" איחל הארי.
"נמייה- אני מזהיר אותך- שלא..."
"רון, בוא כבר!" הרמיוני משכה אותו לפני שסיים את מה שרצה להגיד.
שלוש הדמויות החלו להתרחק, בעוד הדמות רביעית, האחרונה, התעכבה עוד כמה רגעים, מביטה בי בשקט ואז פתחה בריצה לעברי, צורחת וצווחת בהתרגשות תוך כדי, "אעאעאעאעאעאעא, ג'יני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אליסה. גיכחתי לעצמי בעוד החברה הכי טובה שלי מחבקת אותי בחיבוק מועך.
בהיתי בדמויותיהם המתרחקות, החמישה נראו מאוד מרוצים מעצמם! טוב, אולי חוץ מרון... גיכחתי בשנית.
"כאמממ..." מישהו מאחורי השתעל.
הסתובבתי במהירות, נזכרת איפה אני, ועם מי אני. האדמתי כולי.
מאלפוי לא ישב כבר על הסדין, אלא עמד כארבעה צעדים ממני, מחייך במבט מובך שכל-כך לא רגיל לו.
ואז, שאלתי את השאלה הכי מפגרת שיכולתי לשאול, "למה אני פה?"
טיפשה-טיפשה-טיפשה!!!
במקום להתלהב, עשיתי רושם של מישהי שהדבר שהיא הכי רוצה לעשות, זה לברוח משם!!!
טיפשה כל-כך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
"אממ... טוב, אני ביקשתי מהם..." דראקו בהחלט היה מובך, "את לא חייבת להישאר, אם את לא רוצה..."
"לא! זאת אומרת.... אני פשוט מופתעת..."
"הו. טוב, לא ידעתי איך לעשות את זה בדרך אחרת... אז שאלתי את החברים שלך." הוא בלע רוק ברעש, "גריינג'ר אמרה שאת תמיד מדברת על כמה שפיקניק רומנטי זה...." הוא עצר לרגע.
הסמקתי.
"זה בסדר מבחינתך?"
"אמממ..." במקום לענות, החזרתי שאלה, "למה עשית את זה?" וכן - אני יודעת שזה לא הניסוח הכי חכם שיכולתי להביא, אבל מה אתם רוצים?!?!?!
"כי... כן, טוב, כי רציתי לדבר איתך. אמממ..." הוא עצר, "אני הבנתי משהו, ויזלי... ג'יני. אני מצטער..." הוא הסמיק, " אני עדיין צריך להתרגל לזה..."
גיחכתי, "כן..."
"קיצר - אני... זאת אומרת, חשבתי לי בזמן האחרון ו...."
"ו...?"
...
...
...
...
...
"אני אוהב אותך, ג'יני וויזלי."
ומאז יש לי חבר.