בקיצור: סקירה, לטובתם של אנשים נשואים, וגם לאנשים שאינם נשואים, המעוניינים לחיות בזוגיות טובה ומספקת. $$$ [3407]
כדי לראות את רשימת התגיות (מילות המפתח) שלי, רדו למטה, אל מתחת לתגובות, ועשו קליק על מילת המפתח שמעניינת אותכם. קליק על "הצג הכל" יפתח לכם רשימה של עוד (המון) תגיות.
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
מהו סודם של נישואים מוצלחים? "בטבעת זו" מנסה לענות על שאלה זאת. לא תשובה אחת, אלא תשובות רבות, מאפיינים שונים, שאותם ניתן למצוא ביחסים בין בני זוג שמצליחים לחיות יחד שנים רבות, ועדיין ליהנות זה מזו וזו מזה. שולמית ולפיש היא טוענת רבנית, עובדת סוציאלית וחוקרת. לאחר חמש שנים של מחקר היא פרסמה את הספר הזה, הכולל תוצאות של מחקר (איכותני, שאלות) של 15 זוגות החיים יחד מעל 30 שנה (כולל זוג אחד מסוים), ושל מחקר (כמותני, סטטיסטי), של 76 זוגות החיים יחד יותר מ-25 שנה. ב-216 עמודיו של הספר, שהופיע בהוצאת "שוקן", לא תמצאו מדריך אינסטנט להצלחה בנישואין. עשרות נושאים נידונים בו, וגם עשרות זוויות מבט על נושא הנישואין, שנבדקות מול הזוגות שהסכימו לשבת מול החוקרות של ולפיש ולענות במפורט על כל השאלות הרבות שלה, זוגות נשואים "שכל אחד מבני הזוג מגדיר את הנישואים כמוצלחים". אבל ישיבה על הספר, יחד עם בת הזוג, או בן הזוג, קריאה ודיון על כל הנקודות שמועלות בו – יכולה לתרום לכם, הנשואים (וגם אלה שמתכננים להתחתן), תובנות רבות, על מה שאתם עושים נכון, ומחזקים את הקשר ביניכם, על מה שאתם עושים לא נכון, ומחלישים את הקשר ביניכם, ועל מה שכדאי שתעשו כדי לחזק את הקשר שלכם, ולהגביר את ההנאה מחיי הנישואים שלכם. אני קראתי בספר, וכמה מהנקודות שמצאתי בו – אביא לפניכם בשורות הבאות.
אם טוב לה – טוב לי
נישואים מוצלחים אינם עניין של מזל. זה לא שיצא לכם להתחתן עם מישהו, מוצלח, שמתאים לכם – ואז הכל מסתדר נפלא. זה לא עובד ככה. נכון שצריך בת זוג (מרגע זה ואילך בת זוג זה גם במשמעות של בן זוג) ראויה, אבל זאת רק נקודת ההתחלה. נישואים הם פרויקט שעובדים עליו, שני בני הזוג, כל יום וכל שעה מחדש. מה שהיה טוב עד היום - לא מבטיח שיהיה לכם טוב מחר, אם לא תתנהגו שניכם, באופן טבעי, בצורה שתעשה טוב לבת הזוג. אם רע לה – רע לי, ואם טוב לה – טוב לי, זאת צורת החשיבה וצורת ההתנהגות של רוב הזוגות הנשואים בטוב. ברגע שאחד מבני הזוג מנסה להכתיב את פני הדברים, כך שלו יהיה טוב ולבת זוגו יהיה פחות טוב – הסיכוי לנישואין טובים, הסיכוי הזה קטן. לא שאתה צריך לוותר תמיד. הדרך הנכונה היא לבחור את הדברים ולהחליט על כיווני פעולה, ביחד, בצורה ששני בני הזוג מבינים כ"א את הצרכים והרצונות של השני, ומתחשבים בהם. נישואים אינם ביזנס, שבו כל אחד נותן משהו ובתמורה מקבל משהו. בנישואים צריכה להיות תחושת הוגנות. כ"א מבני הזוג תורם למשפחה ולזוגיות והעול מתחלק באופן הוגן, לא באופן שווה – אלא באופן הוגן.
הקשבה, פתיחות ושיתוף
דבר ברור הוא ששני בני הזוג צריכים לחוש שטוב להם במסגרת הנישואין. אומנם ישנם זוגות נשואים רבים, שממשיכים לחיות יחד, ולא טוב להם יחד, אלא שאילוצים חיצוניים גורמים להם להמשיך את מה שאינו מביא להם אושר. אני לא מאחל לאף אחד מכם להגיע למצב הזה. אפשר להימנע ממצב נורא כזה, ע"י הקשבה, פתיחות ושיתוף. הקשבה, זה אומר להקשיב בשתי האוזניים, הקשבה מליאה, עם אמפתיה ועם אהבה. פתיחות – זאת נכונות לשמוע את מה שבת הזוג אומרת ולקבל את מה שהיא מציעה, ולא לחפש תירוצים למה לא. שיתוף זה לספר לבת הזוג את מה שקורה לך, כל מה שקורה לך, גם פרטים קטנים ולא חשובים, ולהקשיב לה, כשהיא מספרת לך כל מה שקורה לה, גם פרטים לא חשובים.
כששני בני אדם נכנסים למסגרת של נישואין יש להם ציפיות. הם מצפים למצוא בנישואין אינטימיות, אהבה, מין, הנאה, סיפוק, הגשמה אישית, תמיכה, היענות לצרכים שלי, חברה, ולהיות נאהב. לא קל לכ"א מבני הזוג לממש את כל הציפיות של השני. לכן, לא צריך לבוא עם ציפיות מוגזמות. אחד השלבים הקשים בחיי נישואין הוא השלב, כשנגמר שלב ההתאהבות, זה השלב שבו הגבר נידרש להכיר בכך שבת זוגו איננה מושלמת, והאישה נידרשת להכיר בכך שבן זוגה איננו מושלם, לא לנסות להעיק עליהם ולא להכריח אותם להשתנות, אלא לקבל אותם, בלי שיפוטיות, רצוי באהבה. זהו שלב, שבו עלולה הזוגיות להיסדק, ואז בסופו של תהליך, גם להישבר לגמרי.
אמון והשתנות
אהבה, וזו דעתי שלי, היא הרצון שלבת הזוג יהיה טוב, הרצון להיות נאהב והנכונות לעשות הרבה כדי להיות ראוי להיות נאהב. אבל אהבה – זה לא מספיק. צריך שיהיה אמון בין שני בני הזוג. הידיעה שאני יכול לסמוך על בת זוגי, והידיעה שהיא סומכת עלי. התחושה שאני מבין מה הצרכים שלה ומה הרצונות שלה והתחושה שהיא מבינה את הצרכים שלי ואת הרצונות שלי. יתר על כן, הידיעה שמותר לי לטעות, ושאני יכול לספר לה על טעויותי בלי לחשוש שתרד עלי, כמו ההבנה שמותר לה לטעות, והיא יכולה לספר לי על טעויותיה בלי שאני ארד עליה. האמון הזה הוא אחד המאפיינים של נישואין מוצלחים. היעדרו של אמון כזה עלול לגרום לשחיקה בנישואין, לתחושה שאתם הולכים במסדרונות סגורים, שאי אפשר לחרוג מהם, שאתה יודע מה היא תגיד, והיא יודעת מראש מה אתה תגיד, אין חדש תחת השמש, ואין יכולת לפתוח מגירות סגורות. אנשים אינם נשארים אותו דבר כל השנים. הרצונות ותחומי העניין של אנשים משתנים במהלך השנים. החשיבות של נושאים משתנה מהמצב של זוג צעיר, שכ"א מבני הזוג מנסה לפתח קריירה, למצב של זוג עם ילדים קטנים, למצב של זוג שהתבסס ויש לו ילדים מתבגרים, למצב של זוג ותיק, שהילדים יצאו מהבית והשאירו את בני הזוג להתמודד עם הריקנות שנוצרה, למצב של קשישים, שיצאו לפנסיה, שיש להם נכדים וצריך לשמור על הקשר עימם. היכולת להשתנות, כל אחד בפני עצמו, ושני בני הזוג ביחד – היא קריטית לשמירת המסגרת הזוגית כמסגרת תומכת, ולא בית ריק. כפי שכבר נאמר נישואין זה פרויקט, וצריך להשקיע בו, שני בני הזוג צריכים להשקיע בו, כל יום מחדש. ושוב הקשבה, פתיחות ושיתוף – כנ"ל.
פתרון בעיות
אחד הנושאים החשובים בחיי נישואין הוא פתרון הבעיות. בעיות נוצרות כל הזמן, והצורה שבה בני הזוג מתמודדים איתן היא קריטית לתחושה של הוגנות ולהצלחת הנישואין. היכולת לחשוב יחד, לבדוק רעיונות שונים, בלי ללגלג ולפגוע, בלי להעליב ובלי להיעלב, תוך התחשבות כ"א ברצונות של השני, בלי לשים את האגו כאבן כבדה במרכז, להגיע להסכמה, ולא לאונס – היכולת הזאת היא קריטית להצלחת הנישואין. ולפיש מדברת על אחריות. האחריות היא של שני בני הזוג, ולא רק של אחד מהם. בן זוג דומיננטי, שעושה את כל ההחלטות, ובת זוגו הולכת אחריו בכניעה – זה מאפשר נישואין בני קיימא, אבל לא נישואין מוצלחים. נישואין ללא בסיס יציב – ולא נישואין באושר.
מריבות
בדומה לנושא פתרון הבעיות עומד נושא המריבות. מריבה או קונפליקט הם דברים חשובים. אנחנו רבים רק במקומות שחשובים לנו. זוג שאף פעם אינם רבים – סימן שלא איכפת להם זה מזו. במצב של קונפליקט יש פוטנציאל לחשיפת מקומות של חסר סיפוק אצל אחד מהצדדים. אין זוג שחי יחד בלא מריבות. כמו פתרון הבעיות, החוכמה היא איך רבים. האם מצליחים להקשיב, אחד לשניה, למרות הכעס? האם מצליחים להתמקד בעניין שהוא לב המחלוקת, או שמעלים תלונות וכעסים ישנים מתהום הנשייה? האם מצליחים להעלות רק טענות לגופו של עניין, ולא לפגוע זה בזו וזו בזה? והעיקר, האם מצליחים לצאת מהמריבה בלי שיש מנצח ויש מנוצח, יש מי שקיבל את מה שרצה ומי שהפסיד? פעם, כאשר הבעל היה המפרנס היחיד, והאישה היתה תלויה בו לחלוטין, זה היה הדגם של מריבות משפחתיות, הבעל מחליט והאישה נאלצת לקבל את החלטותיו. היום, כשלרוב הנשים יש מעמד כלכלי משל עצמן – הדגם הזה לא עובד. האמת היא שגם אז זה לא עבד טוב, אבל הנשים היו כבולות והיה קשה להן, אם לא בלתי אפשרי, לצאת ממסגרת כובלת ומחניקה. יש ארבעה דפוסים לפתרון חילוקי דיעות (סגנון מאבק, הימנעות, ויתור ואינטגרציה). תקראו בספר.
אנדרוגניות
אחת האבחנות המעניינות שעולות ממחקרה של ולפיש הוא עניין הגבריות, הנשיות והאנדרוגניות. גברים נוטים להיות אסרטיביים, מרוכזים בפתרון בעיות וממוקדים במטרה. נשים נוטות להיות דואגות לאנשים שסביבן, להקשיב, ולהכיל. התכונות הללו מוטבעות בנו מן הגיל הרך ע"י החברה. האבחנה של ולפיש היא: הנישואין שבהם הגבר הוא גברי, במונחים הללו, ונישואין בהם האישה היא נשית, במונחים הללו – אינם הנישואים המוצלחים ביותר. רצוי שהאישה תהיה אנדרוגנית, קצת גברית, מסוגלת לעמוד מול בעלה ולא לוותר לו כל הזמן. זה מועיל לנישואין. רצוי מאוד, שהבעל יהיה אנדרוגני, או "גבר חדש", שמקשיב לבת זוגו, ומשתתף איתה בכל מה שמתרחש בחיי הנישואין – רצוי מאוד מאוד.
קראו אותו ביחד
אז זהו. דליתי למענכם את כל התובנות שאני הוצאתי מהספר של שולמית ולפיש. אבל אני ממליץ: אל תסתפקו במה שאני דליתי מהספר הזה. קנו אותו ושבו עליו יחד. קראו אותו ביחד, לאט – ודונו בכל אבחנה שעולה מן המחקר של ולפיש. מובטח לכם שמן הדיון הזה תוכלו להפיק תועלת רבה, ואני מניח שעצם הדיון – גם הוא יעשה לכם טוב.
אה, כן, גם אם אתם עדיין לא בזוגיות ממש, אבל מהרהרים באפשרות הזאת, כדאי לכן לקרוא את הספר הזה (יחד) ולהבין מה מצפה לכם אם תחליטו לעשות את הצעד ולקשור את חייכם זה בזו. אני ממליץ.
עוד
עוד על איך לקיים את הזוגיות לאורך ימים בכתובת:
מאמר ש-737 איש כבר קראו אותו.
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 578,450 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 17 שורות).
אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
הפונקציה "חפש בבלוג" אינה פועלת כהלכה. כדי לעשות חיפוש בבלוג הזה אחר רשומה שמכילה מילה מסוימת, או צירוף של מילים – היכנסו לגוגל, או לשדה של גוגל בדפדפן, וחפשו את המילה המבוקשת, או את צירוף המילים בתוך מרכאות, יחד עם המילה regevj, שמופיעה בכל אחד מהקטעים שבבלוג הזה.
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
אל רשימת המאמרים הכי נצפים שלי ( <- קליק על)
תגיות: אהבה ויחסים, זוגיות, ביקורת והמלצות, ספרים, שולמית ולפיש, אהבה, אמון, מריבות, אחריות, פתרון בעיות, לפעמים זה כל כך נכון, ציטטות, תובנות, פתגם, מחשבות והגיגים, באר שבע