שבע שנים

שבע שנים - כחכות רחל לדודה, כחכות משה לשושנה.

שבע שנים חיכיתי לרגע הזה שבו "האביר שלי על סוס פופאי" הגיש לי שי כמתנת יום הולדת מוקדמת - עותק דיגיטאלי של נורית, "יצירת המופת" של שנות השבעים, מפרי מוחו הקודח של נסיך השכונות ג'ורג' עובדיה. שבע שנים!

איפה לא חיפשתי עותק של הסרט - בכל רשת דיסקים, בכל ספריית סרטים חורקת, באוזן השלישית, בחנויות עמוסות עטיפות של סרטים נידחים לא פחות, בעיר, בכפר, בשדות תעופה - ביאושי אפילו בנכר כבר מצאתי את עצמי מחפשת - וגורנישט, המדפים ריקים - הרשת מחוררת כולה וכלום לא נצוד ונתפס. הערוצים הישראליים מאכזבים. אפילו ביום העצמאות, יום חגם של סרטי הבורקס, הם ממחזרים בלי סוף את הלהקה, גבעת חלפון, אלימלך זורקין... רק נורית - אין.

פה ושם יש שמועות על הקרנות מחתרתיות ב-YES. בשלב מסויים אני מתחילה להשתעשע במחשבה לעבור לרשת הלווינית רק בשביל זה - אבל אני סובלת מפוסט-טראומה שגרם לי הניסיון להפרד מ- HOT, לא כדאי לקחת צ'אנס איתם אלה. ליפול לידיים שלהם זה יותר גרוע מליפול לשבי האמריקאי - הם לא משחררים שבויים. אבל הנה מסתבר שיש ניסים בעולם. אפילו פולארד עומד להשתחרר בימים אלה, והנה גם כאן, להבדיל אלף הבדלות, התרחש נס קטן - (נו אולי תגידו קטנונית אבל זה פאקינג נס "דוד חנוכה") בשקט-בשקט לאחר ששבע שנים שהאופנוען עקב, ארב, ולא נכנע - הפעם האואריקה - מצא - והפתיע אותי בגדול.

בשנות השבעים, בתי הקולנוע ידעו לצ'פר. פעם בשבוע היכלי הסרטים שהקיפו את המצבה בבת-ים היו פותחים שעריהם להצגות יומיות במחיר מוזל שהספיק לנו לרכוש כרטיס וחצי מנת פלאפל בקיוסק. ביום שלישי היו אלה הסרטים הטורקיים בקולנוע סביון - לבנות! ביום רביעי, סרטי קארטה וברוס לי בקולנוע עצמאות לבנים! - כן בשנות השבעים היתה חלוקה מאוד ברורה מי הולך למה - וכולם נצמדו לחוקים מלבדי שבמקום לקנות חצי מנת פלאפל בחרתי ללכת ולראות גם וגם.
באחד מימי הרביעי, הלכנו כהרגלנו לראות את מרחץ הדמים השבועי, ולתדהמתנו כל הרחבה של קולנוע עצמאות היתה מלאה בבנות! לא ממש הקהל האופייני למפגש הטסטוסטרון השבועי. ניגשנו אל הקופה בדאגה שהפכה הפגנת קולות מחאה צורמים. במקום אביר המכות, נמרחו על פוסטר ענק פניהם של ששי קשת ויונה אליאן - הסרט נורית כבש את המדינה ואת בת ים.

יום יום, שתיים שלוש הקרנות ביום, והקהל אינו מפסיק לזרום - אני חושבת שלא היתה אחת בשכונה שראתה את הסרט מספר חד ספרתי של הקרנות. הטירוף הזה נמשך חודשים על גבי חודשים עד שקולנוע עצמאות הפך בפינו לקולנוע נורית.

בינתיים קולנוע נורית נשרף, ומצאתי את עצמי מתרחקת מבת-ים ומסרטים שלא דוברים אנגלית ללא הבדל שפה, דת ולאום. במשך שנים הדרתי את עצמי במודע מסרטים דוברי עברית ורק לאחרונה חזרתי לצפות בהם והבנתי כמה הפסדתי.
"קרוב ורחוק ורחוק וקרוב" חיכה לי בסבלנות כל השנים האלה, עד שיום אחד מצאתי את עצמי שרה את השיר בקולי קולות בערב זמר ומאז מנקר בי הרצון לצפות בו שוב. 
והנה היום זה קרה, מה אומר לכם - אושר גדול.

חמישה עשר עובדות שלא ידעתם על נורית -
(או שכן אם צפיתם בו מספר פעמים בדומה לבנות שכונתי)

1. ששי קשת ויונה אליאן הכירו והתאהבו על הסט ומאז הם חיים באושר ועושר.

2. ליונה אליאן היו רגליים שחבל על הזמן.

3. נירה גל שרה את התפקיד הנשי בסרט ולא יונה אליאן.

4. בנות בשנות השבעים לא הלכו - הן דילגו.

5. העברית - אוח איזה עברית. לא משנה איפה בתל אביב, טבריה או במעברה ליד שולחנות השש-בש כולם מדברים עברית רהוטה כאילו שכל אחד מהם לפחות הוא נצר למשפחת בן יהודה/חובב.

6. מספיק שמודיעים על תאונת דרכים ברדיו כדי שברור שההרוג הוא הארוס שלך, גם אם הוא יצא בתוך שיירה של לפחות 10 משאיות... היו חייבים - מישהו היה צריך לעשות לששי קשת קולות.

7. מספיק לראות צעיף ותיק ליד הכנרת כדי להיות בטוחים שהבעלים התאבדה -  חיפושים, גופה... הלו, זה נורית, לא CSI.

8. בעולם של ג'ורג' עובדיה, כשגבר עובר תאונת דרכים יש לו פלסטר על הפנים. כשאישה עוברת תאונת דרכים, גם אם היא גורמת לה לעיוורון, הפצועה קמה על הרגלים והולכת לאוטו בלי סריטה - שחס וחלילה לא תכער לרגע את פניה.

9. בעולם של ג'ורג' עובדיה התינוקות עשויים מגומי - כי למרות שנורית עפה מהידים של האמא באותה תאונת דרכים לא נגרם שום נזק, הקטנה בקושי בוכה, ובדקתי - לא, היא לא היתה בקומה.

10. בשנות השבעים לא היו פדופילים! ילדות קטנות נסעו עם גברים זרים באוטו, קיבלו שמלות, אכלו גלידה, ואפילו יצאו איתם למועדוני לילה. גם הצהרות של "הוא התאהב בי ואני בו" לא מפריעים לאמא ולשלושת הסטוג'ים שנקראים הדודים לעודד את הקשר עד ניסיון פלישה לחתונתו.

11. בסרט היו הרבה יותר שירים משזכרתי, ודווקא זה שהייתי בטוחה שהוא משם - "הלילה הארוך ביותר בעולם" - לאכזבתי נעדר ממנו.

12. בעולם של ג'ורג' עובדיה ילדים (וגם חלק מהבוגרים אם נודה על האמת) לא היו צריכים כישורי משחק - רק עיניים גדולות וכחולות ותכונה אחת חיונית, היכולת לא למצמץ.

13. חתונות צהרים בישראל זאת לא המצאה של השנים האחרונות. עובדה - גם בשנות השבעים החתן מוביל את הכלה אל החופה באמצע היום ולא "מתחת לאיזה קיבוץ מתחת כיפת השמים", אלא באולמי שושנים - לא פחות ולא יותר.

14. אף רעש באולם חתונות - ועוד לפני החופה - לא יפריע לגירסה הגברית הישראלית של ג'יימי סאמרס לשמוע את אהובתו שרה מתחת לחלון - ברחוב המסגר, כן? - בצהרי היום.

15. יש דברים שהם כל כך "רעים לתפארת" עד שהם מייצרים מאסטרפיס - גם היום, לאחר שעברו כך וכך שנים, אני מבינה מה החזיר את הבנות שוב ושוב לאולמות הקולנוע. אין על ההתמסרות הטוטאלית הזאת לדראמה מזוקקת בסגנון הסרטים הערביים של ערב שבת - ועוד בעברית.

מה אומר לכם - נראה לי שאני הולכת לצפות בו שוב.
יאללה, להתראות בג'וק הבא.

ורק תיקון עוול היסטורי - זה שהם לא חשבו לשים את השיר "הלילה הארוך ביותר בעולם" בסרט לא אומר שהוא לא היה צריך להיות שם - אז הנה.