טוב, אז עכשיו כשאני בבית ויש לי מחשב עם בטריה עובדת אני יכולה סוף סוף להרגע. כמה ששמחתי לראות את גוש דן, מעולם לא שמחת על הלחות של גוש דן כל כך כמו היום.
אז אני אקצר, ורק אגיד שהלכנו ממש בראש המצעד, כך יצא, פתאום נשמעו צעקות וצרחות, הסתובבנו אחורה, זה היה נראה כאילו קרעו את ים סוף, ההמונים התחלקו לשני הצדדים ובאמצע רץ איש חרדי עם יד מונפת באוויר ומשהו ביד, בדיעבד אני מבינה שזו היתה הסכין. הכל עניין של שניות, אני מנסה לחשוב מה לעשות???! הכביש היה מחולק ל3 מסלולים (כל אחד מהם בנוי משני מסלולים) ובין שלושת החלקים עמדה גדר גבוהה (כמו שנראה כביש ז'בוטינסקי בפ"ת למי שמכיר). ניתבו אותנו מראש להתרכז בנתיב האמצעי, אז אנחנו בנתיב האמצעי, גדר מימין, גדר משמאל, אין לאן לברוח, ברור לי שזה רק לרוץ קדימה ואין שום סיכוי שאני רצה יותר מהר מהיצור הפראי הזה שהספקתי לראות כשהסתכלתי אחורה לראות על מה המהומה. ואין זמן לחשוב, אני פשוט נדבקת לגדר ומקווה שהוא לא יתנפל דווקא עלי, שזו מחשבה כל כך איומה, כי את לגמרי יודעת שיש סיכוי שהוא יראה אותך ככה דבוקה ויקפוץ עליך. וגם ככה אנחנו מקדימה ודי דליל שם. מפחיד. ממש מפחיד. עניין של שניות שבהן ברור לי שיש סיכוי שאני נדקרת עכשיו.
באותן שניות משהו כמו 20-30 אנשי משטרה ויס"מ מתנפלים עליו, משטיחים אותו על הריצפה 2 מטר מאחורינו, אנשים סביבנו רועדים, היסטריה ממש, אחת מהן צועקת וצועקת וצועקת, לא מצליחה להשתלט על עצמה, השוטרים מנסים להכניע אותו, שיפסיק להתנגד, הם בערימה ענקית עליו, והמוני שוטרים רצים לכל הכיוונים ואף אחד לא באמת יודע מה לעשות ושתי שניות אחרי זה שוב צרחות, יש עוד אחד?? ומסלקים אותנו, תתרחקו, אי אפשר לדעת מה קורה, תתרחקו! הם מצליחים להרים אותו מהריצפה והוא כנראה כולו מתנגד כי הם ממש מחזיקים אותו ומונעים מכמה בחורים היסטריים לרוץ אחריהם ואותנו מסלקים למרחק ביטחון ובינתיים מסביב אנשים מתפרקים מהפחד, בעיקר אלו שממש ראו אותו בפעולה והיו קרובים וזה יכל להיות הם. כולם בסולידריות גדולה, מנסים להירגע, לנשום עמוק, להבין שזה נגמר, שהמשטרה שם. ותוך דקות ספורות מגיעות ניידות אמבולנס, לא יכולנו להתקרב לראות כי בשלב הזה היינו מורחקים קדימה, כך שלא ידענו כמה נפצעו ובאיזה היקף. האמבולנסים התפנו ונשארה בלבלה, תחושת חוסר אונים, חוסר ידיעה, פחד. לא ידעו האם להמשיך לצעוד? האמת, באותו רגע כל מה שרציתי זה לעוף משם, זה היה כל כך קרוב וממשי, בכל רגע יכול לצוץ אחד כזה נוסף עם רעל בעיניים, ועבורו אני בעצם קיומי סיבה טובה לרצוח אותי, אני ברווז במטווח. פחד. בחיים לא פחדתי ככה. הייתי גם במצעד הקודם כשהיו דקירות אבל אז הייתי רחוקה ורק שמעתי על זה כמו שכולם קראו על זה בעיתון, הפעם הייתי ממש שם, ראיתי, ברחתי בעצמי, זו יכלה להיות אני בקלות. נשבעתי לעצמי שאני בחיים לא חוזרת למצעד...
אני לא יודעת מי החליט, אבל המצעד המשיך, וטוב שכך. לאף אחד בעולם אין זכות להשתמש באלימות ועוד אלימות קיצונית כדי להשיג את רצונו. ובגלל זה צעדתי, צעדתי עד הסוף, עם הפחד והצמרמורות והבילבול והחוסר ידיעה. עם הפחד שדפנה עלולה לאבד אותי או אני אותה (שזה מבחינתי לא מתקבל על הדעת. נקודה.) הגענו לנקודת היעד, שכבר לא היתה רחוקה (המסלול בכללותו קצר למדי). והרגשתי גאווה ענקית, כשראיתי שמגיעים המון אנשים. שלמרות הפחד, וכל מי שהגיע שהיה מאחור שאל מה קרה ורצה לדעת ודיבר על מה הוא מרגיש, למרות הכל, הרוב המוחלט (כנראה) התייצב בגן הפעמון, היו שם רבים, ממש רבים.
האירגון לא ידע מה לעשות, לקח לדעתי כמעט שעה עד שבכלל התחילו משהו על הבמה, בינתיים אנשים פשוט הסתובבו בגן הפעמון ואף אחד לא עזב, שזה בפני עצמו היה מפתיע, אנשים לא היו שם בשביל המסיבה אלא בשביל הסולידריות, לבסוף החל ה"מופע", שהוחלט שבעצם יצומצם לנאומים בעיקר של פעילים בקהילה ופוליטיקאים. ושוב, למרות שהיה ברור שלא תהיה הופעה בסוף הדברים ולא מסיבה ולא שמחה, אנשים נשארו ונשארו, אנחנו עזבנו לקראת 9 ורק אז אנשים התחילו לעזוב, רבים מהם עזבו מאותה סיבה כמונו, מישהו אירגן משמרת מחאה בכיכר ציון ב9, הגענו לשם והיו שם המונים, קבוצת המתופפים, מגפונים, שלטים וקריאות "די לשנאה" בניגוד למצעד המקורי שעיריית ירושלים סגרה בגטו קטנטן שמי שלא ממש גר בו לא היה בכלל מודע למצעד כי זה באיזור שאין בו פעילות עיסקית/חברתית, מצעד קצרצר ברחוב מגורים ראשי שהיה סגור היטב מכל צדדיו כך שירושלמים לא באמת נחשפו לו (ואני יודעת, כי טיילנו כל היום בירושלים ואני הגעתי למצעד רק ב6 והעיר המתה אנשים בפעילות מלאה ולא היה שמץ של רמז על המצעד, שום שלט, שום דגל, אף מילה. דממה. במרכז העיר היה יום רגיל לגמרי, רק ברחוב של המצעד העיריה תלתה דגלים). אז בניגוד למצעד האנמי כל כך, משמרת המחאה היתה בכיכר ציון, שזה לב העיר, העיר ההומה והפעילה והעמוסה באנשים ורעש. כמה רעש? למרות המגאפונים ומתופפים שלנו זוג חרדים שמופיע במדרחוב הפעיל על המקסימום מקסימום את הרמקולים של עצמם, והם תכלס גרמו לזה שבקושי שמעו את המגאפונים והמתופפים. כזה חוסר רגישות, אטימות! אפילו לא זה לצד זה, אלא השתלטות טוטאלית על המרחב וכמובן שמותר להם, אנחנו מגזימים אבל להם מותר לשים רמקולים בעוצמות מטורפות.
למשמרת לשמחתי נוספו המון שוטרים ויס"מ, הם השגיחו מאד מאד, ברגע שמישהו התחיל לריב, לקלל, לתקוף מהקהל שמסביב (ובהחלט היו כאלו, ויותר משהייתי רוצה להאמין שיהיו), הם מיד הפרידו והרחיקו, אפילו אם אמרנו "זה בסדר" הם לא לקחו סיכונים מיותרים.
משמרת המחאה והתמיכה בנפגעים החלה לצעוד, היינו קבוצה ממש גדולה, עלינו את כל המדרחוב וירדנו את קינג ג'ורג חזרה לרחוב יפו, פעם ראשונה שהרגשתי שאנחנו באמת צועדים, "הומו לא מפחד","די לשנאה", מסרים חיוביים.. אבל יש אנשים שלא רוצים לשמוע, היו עסוקים רק בלהגיד לנו שזה חטא וזה מגעיל, מי ביקש ממכם בכלל להיכנס לי לחדר המיטות שלי? כשאתם מזמינים אותי להשתתף בטקס החתונה שלכם אני מדמיינת אתכם עושים סקס??? למה אתם דוחפים את עצמכם ולמה אתם לא מבינים שהחיים יותר יפים לכולנו אם אנחנו מכבדים את זה שכל אחד יעשה בחיים הפרטיים שלו, לגבי עצמו, מה שהוא רוצה. למה אני צריכה להתבייש בזה שטוב לי לחיות עם אישה? למה אני צריכה לסבול את היחס המזעזע ואת הפחד הזה? אם היו מדברים כמו שדיברו היום אלינו, כלפי כל קבוצת אוכלוסיה אחרת ופרטים בה, המדינה היתה מזדעזעת, אבל לדבר ככה להומואים? מותר בהחלט!
אז הרגשתי גאווה, גאווה גדולה, המצעד הזה בערב היה מין ריפוי לפחד שהיה לפנות ערב, היה מין מסר לעצמנו ולעולם- אנחנו לא חוזרים לארון ואנחנו לא נעלמים. אנחנו נשארים עצמנו. אנחנו לא מבקשים ממכם כלום, אנחנו פשוט רוצים להיות עצמנו. זה היה לנשמה.
לקראת 11 היינו מותשות לחלוטין, אחרי יום שלם על הרגליים, וזעזוע חזק, וכל כך הרבה תגובות שונאות, משמיצות, תוקפניות ברחוב, אחרי שרצחו בנו! עדיין האשימו אותנו.. בלתי נתפס.. והפחד לנסוע הביתה עם הדגל וחולצת הגאווה, מזוהות, בפחד שאי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא. נסענו הביתה, רצינו לברוח הכי רחוק שאפשר מהעיר המקוללת הזו, עיר של שנאה. נסענו לתחנה המרכזית ושם אגד תגברה את האוטובוסים, ואנשים מקסימים שחזרו איתנו מהמצעד ישבו באוטובוס ושפכו את הלב והיה בזה קצת נחמה. וחיריה, חיריה נראתה לי קסומה, היא היתה הסימן שזהו, אני כבר לא בירושלים יותר, אני בגבולות הבית שלי. יצאנו ללחות המטורפת, צעדנו לאוטובוס הבא, החלפנו פייסבוקים סמל ההבעה tongue עם אנשים נחמדים וכל בנין אפור, כל מדרכה שבורה, כל אוטובוס מקרטע של גוש דן נראה לי פתאום זכרון מתוק שכל כך טוב לחזור אליו. כמו לחזור לשפיות, אפילו שזו אשליה.
כשהייתי עוד במצעד והבנתי שזה אותו אדם היה בזה משהו מנחם, יכולתי להגיד לעצמי שהוא ספציפית משוגע, שאני לא צריכה עכשיו לפחד מכל דתי אלא שמדובר באיש אחד עם שיגעון אישי בנושא.
אבל אז יצאנו מהמצעד והלכנו ברחובות ירושלים frown emoticon וזו היתה חוויה מזעזעת frown emoticon דתיים צעקו עלינו, גינו אותנו, קיללו. צעירים, זקנים, חרדים, דתים לייט. כמות הנאצות ששמענו.. זה היה לא יאמן. לא רק שלא היה שמץ של אמפטיה אלא שתקפו אותנו. ואז, אז הנחמה התחלפה ביאוש, עכשיו כבר ברור שזה מגמתי, שזו שנאה מתוחזקת היטב. זה היה לא יאמן, ילד בן 16 וזקנה בת 80, שניהם צעקו עלינו את אותו הדבר, שניהם הרגישו שלהם הזכות, אחרי שרצחו בנו, לקלל ולתקוף במילים. אני חושבת שמעולם לא באמת הבנתי מה זה גזענות עד אתמול בערב בירושלים, כשאנשים שלא מכירים אותי ומעולם לא דיברו איתי, אבל הבינו שהגענו מהמצעד, מצאו לנכון לקלל אותנו ולשפוך את כל הרעל שלהם ולהודיע לנו למה אנחנו לא ראויים כבני אדם. זה הזכיר לי את כל הסרטים שראיתי על איך הלבנים התייחסו לשחורים ברחוב כשעוד היתה תקופת העבדות. התחושה הזו שהם סוג א' ולהם יש זכויות יתר והם יוכיחו לך את זה כדי שלא תעיזי להרים את הראש. פתאום זה לא היה רק ישי שליסל, לא יכולתי להגיד לעצמי זה רק משוגע אחד, פתאום זה היה 90% מבעלי החזות הדתית שעברו לנו מול העיניים ומצאו לנכון לצעוק עלינו למרות שלא אמרנו להם מילה. זה היה מייאש. מעולם לא שקלתי לעזוב את הארץ, אתמול הרגשתי שאני לא רוצה לחיות פה יותר כשזה ה"נורמלי" פה.
היה יום קשה.