"בואו לשמח חתן וכלה"

אני מודה שיש לי רגשות מעורבים כשאני קוראת כתבות כאלו, על ירוע (חתונה במקרה הזה) שאורגנו במיטב כספם וזמנם של הורים, ילדים או בני זוג - ואז אף אחד לא מגיע. או לפחות אף אחד לא מגיע עש שמישהו מפרסם סטטוס בפייסבוק ואז המוני עם ישראל מגיעים לאירוע. אני מקווה שאנשים מגיעים כדי לשמח ולא כדי לזכות בבילוי חינם (או כמעט חינם).

אבל אני תוהה עד כמה הבעיה האמיתית היא בעצם העובדה שאנשים לא מגיעים לאירוע, או שיש איזשהו משהו ברקע שצריך לפתור. במקרה הספציפי שהבאתי כנראה שיש בעיה אובייקטיבית של מקרי אבל במשפחה, אבל יש מקרים אחרים בהם האורחים לא מגיעים למסיבת בת מצווה למשל כי יש לילדה בעיות חברתיות (אני זוכרת שבזמנו היה מקרה כזה), ולמרות שמשמח לראות שאנשים הגיעו לחגוג עם הילדה - אולי צריך גם לדאוג ביום שאחרי לפתור את הבעיות החברתיות שהובילו למצב הזה מלכתחילה?

ואני תוהה עד כמה אירועים כאלו באמת משמחים רק כי יש בהם כמות גדולה של אנשים, ומכמה סיבות:

1. קודם כל, עדיין מדובר על אנשים זרים. כאלו שאולי יהיו נחמדים באופן חד פעמי, אבל לא יהוו חלק מהחיים של החוגגים לאורך זמן. אבל מה יקרה לזוג ביום אחריהחתונה, ולילדת בת המצווה ביום אחרי החגיגה? הם כנראה כולם זקוקים לאכפתיות הזו לאורך זמן, לא בטופן חד פעמי.
2. ואולי חלק מהבעיה היא ראוותנות. זו לא בעיה ספציפית של אף אחד מהמקרים שהתפרסמו בעיתונות כ"חגיגות פייסבוק" שכאלו, אבל יש לנו ניה בארץ להפוך כל אירוע לאירוע המוני. קחו למשל חתונה - אירוע של 150 איש נחשב ל"חתונה קטנה". אבל כדי להגיע למספר כזה של אנשים, לפחות בחברה החלונית שבה המשפחות יחסית קטנות - גם כשמדובר על 150 איש, מדובר על משהו שהוא יותר רחב מהמשפחה המיידית (עד רמה של בני דודים פלוס קרובים רחוקים יותר משפחתית אבל קרובים חברתית) וחברים קרובים. וכבר שמעתי על חתונות של 300 אנשים פלוס... וכשבעצם רמת השמחה נמדדת לפי כמות האורחים ולא הקרבה שלהם לזוג, אז אירוע קטן הופך לעצוב באופן די אוטומאטי...