אי שם בילדותי העשוקה שבתקופת המזוזואיקון התחתון, כשבגרוש היה חור והכבלים היו אנלוגיים למשעי, שודרה באי-אלו ערוצים בריטיים עלומים תוכנית אחת שהפכה להיות חלק בלתי-נפרד מהמיתולוגיה האישית שלי, בין כל המסעות-בין-כוכבים והסרטים המצויירים משנות השמונים שהגיעו אלינו באיחור אופנתי של עשור. הקונספט הלך בערך כך: קבוצה של מתמודדים מתרוצצת בין ארבע תקופות זמן במרדף אחר מנחה קרח ותזזיתי שמנהל רומן סוער עם מפוחית ויש לו אמא קולוסאלית עם קול שמנפץ זכוכית. (מאמזי?) בכל תקופת זמן, נשלחו חברי הקבוצה בזה אחר זה אל תוך חדרים שבתוכם היה עליהם לבצע משימה כלשהי בזמן קצוב - ואם יצליחו לעמוד במשימה בזמן, ירוויחו עוד זמן במשימה הסופית, שבה יכלו לזכות בפרסים אלו ואחרים.
לתוכנית הזו - שהייתה מין וריאציה בריטית מוזרה על Fort Boyard הצרפתית - קראו "מבוך הקריסטל", וחוץ מהעובדה שהיא הכירה לי את ריצ'ארד אובריין (שלימים, כשגדלתי והשכלתי, למדתי להכיר גם מ"מופע הקולנוע של רוקי"), היא הייתה מין חלום בלתי-אפשרי לחובב-קווסטים שכמוני. נכון, חלק מהמשימות שהוצגו שם היו פיזיות למדי ולא הייתי שורד בהם אפילו דקה (במיוחד כלפלף גמדי מהטיפוס שהקליפה הביולוגית שלי משום מה התעקשה להיות כשהתוכנית דלהלן עוד הייתה רלוונטית) והדינמיקה הקבוצתית שנדרשה מהמתמודדים בטח הייתה מכניסה אותי להתקף חרדה גם היום - אבל זה לא הפריע לי לשבת מול המרקע, לפתור את החידות (ולצפות במתמודדים במידה משתנה של הערכה ותסכול, תלוי אם הצליחו להבין את הפרינציפ לפני או הרבה אחרי) ולחלום על לשוטט במרחבי המבוך, לפתור חידות ואפילו לדמיין חידות חדשות ואזורים חדשים בעצמי... לא ניתן למציאות לבלבל אותנו, נכון?
מאז זרמו הרבה מים בנפתולי הזמן. מבוך הקריסטל מזמן כבר לא קיימת - ואפילו כשעוד הייתה, אחרי שריצ'ארד אובריין נטש אותה לטובת אד טודור-פול הלא-כריזמטי בעליל זה כבר לא היה כל כך זה. נכון שהמקור הצרפתי, Fort Boyard, עדיין הייתה שרירה וקיימת בתקופה זו, ואף הגיעה לגיחה קצרה כאן בארץ תחת השם "המבצר" - אבל כבר אמרנו, מדובר בצרפתים, ואלה לא חברותיים. יום עסל, יום בסל, דה גול, דה אופסייד. אני איתם - גמרתי! בינתיים הסתפקתי בקווסטים על המחשב - אותם משחקי הרפתקאות מטיפוס "הצבע ולחץ" ששלטו ביד רמה וללא מצרים בסצנת המשחקים של שנות התשעים, ואז, למרבה צערנו כי רב הוא, נעלמו כמעט לחלוטין אל תוך הערפל. עם השנים הסגנון זכה לקצת פריחה מחודשת - אולי בגלל שכל אותם "משוגעים לדבר" בני תקופתי בגרו, פלשו לתעשיית המשחקים והחליטו שהגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה (או לפחות, לפתור סוף סוף את הפאזל הארור שאותה עטרה נתקעה מאחוריו כל אותם השנים) - והקווסטים, שבמקרה הטוב נראו במשך שנים רק כמשחקוני פלאש, החלו לפרוח שוב.
מפה לשם, מסתבר שלא רק על פני המסכים זכו הקווסטים לפריחה מחודשת - גם בעולם התלת-מימדי האמיתי החלו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם "חדרי בריחה" - משהו כמו קווסטים בעולם האמיתי, שבהם קבוצת משתתפים נכנסת לחדר מלא בחידות שונות ומשונות, עם משימה שיש לפתור בזמן קצוב, ו.... רגע, זה נשמע מוכר לכם מאיפשהו?
אז זהו, שגם לי - וכיוון שאני אספתי את האהבה שלי לקווסטים משני אנשים שאחת מהן מצאה לה זמן אתמול להיוולד והחליטה שהשנה חדר בריחה נשמע לה כמו רעיון מצויין למתנת יום הולדת, מצאתי את עצמי בתל אביב בעשר בלילה עם שני האנשים דלהלן, בחדר "הצד האפל של האומנות" של Quest&Quest - והגשמתי, על הדרך, חלום קטן. אמנם לא היו שם כדורי בדולח נוצצים ואת מקומו של ריצ'ארד אובריין תפסה בחורה צעירה וחמודה להפליא - אבל החוויה הזכירה לי באופן מדהים את אותם הפאזלים של "מבוך הקריסטל", מעורבבים בבלנדר עם אותם הקווסטים הישנים והטובים של פעם ומקבילות הפלאש שלהן - וזה, אם תסלחו לי, היה קרוב מספיק. לא אכנס ליותר מדי פרטים על העלילה ובטח שלא על החידות עצמן - אבל הרקע הוא תעלומת רצח סדרתי שחשוד בה אומן, האוירה הייתה בהתאם - אפילו הבניין שבו נמצא החדר התאים מאוד לחוויה - והביצוע היה פשוט מגניב. נכנסנו לחדר ועברנו מיידית לאותו מצב של סינרגיה שבו היינו יושבים ומפצחים קווסטים מול המסך כל אותם השנים - ואין לי ספק שהניסיון שלנו בז'אנר תרם בהחלט לפתרון הפאזל למרות שזה חדר הבריחה הראשון שבו היינו גם בגופנו ולא רק בראשנו.
יצאנו בהתלהבות אדירה ואנחנו בהחלט מתכננים לחזור על החוויה. הכינו את המפוחיות. הקריסטלים יכולים להישאר בגדר אופציה.
(ואגב, את הרשומה של זו אשר ממנה ירשתי את הקצר על אותה החוויה אפשר למצוא בבלוג שלה.)