לאחר יום מאכזב, התעורר הצעיר לבוקר חדש.
בעודו אוכל ארוחת בוקר, נכנס אביו עם חבילה קטנה ביד.
"לענק שלי מהגמד שלך".
החבילה היתה מונחת על הריצפה ליד המלונה.
בשימחה פתח את החבילה וגילה בה מספר צעצועים קטנים.
תוך התארגנות מטורפת (התעוררנו באיחור), דאג שיש לו גימוד לענק שלו.
עלינו לאוטובוס, בדרכנו לסאפרי.
ואז קיבל חבילה נוספת.
כשהתחלנו ליסוע, קיבל עוד חבילה.
המצב רוח השתנה לחלוטין.
הרגיש שלמשהו אכפת.
הוא עצמו דאג לענק שלו- בכל שעתיים הגניב לו מתנה קטנה.
בסוף היום, בדרך חזרה הביתה, נמנם על הספסל.
אחד החברים, מהספסל ליד, סיפר לי שלא קיבל גימוד והוא עצמו הכין אחד מאד מושקע.
הצעיר התעורר והחל לפשפש בתיק.
מצא חבילת דובונים שטרם הספיק לאכול ורצה למסורו לחבר.
אמרתי לו, שהמחשבה יפה, אך זה לא עטוף ואין פתק.
בבית, בעודנו יושבים ונהנים מהמזגן, קבוצה קטנה של חברים טובים נכנסה והביאה לו גימוד ניחומים.
העיניים ברקו.
החברים הכי טובים שלו.
הוא תמיד שמח להיות איתם.
ועכשיו הם דואגים לו, כאב להם לראות אותו מאוכזב.
מתוקים אמיתיים!!
כשהלכו, החליט אף הוא לעשות מעשה.
הכין גימוד ניחומים לחבר מהאוטובוס.
רץ לבריכה ומסר לאימו, ביקש ממנה שלעולם לא תגיד שזה הוא.
היתי גאה בו.
הרגישות שלו, הנכונות שלו, הרצון שאחרים לא ירגישו כפי שהוא הרגיש.
ואכן, רבות ניתן ללמוד ממשחק הגימודים- מהי חברות אמתית.
אני שמחה ששכנעתי אותו לשחק הפעם.
למד על עצמו המון דברים טובים.