初めて日本に行ったのは２００５年でした。。。 (הַאגִ'ימֶטֵה נִיהוֹן נִי אִיטָה נוֹ וָוה נִי סֶן גוֹ נֶן דְשִיטָה...)
"הפעם הראשונה שהגעתי ליפן הייתה ב- 2005..."
"...באותו הזמן לא ידעתי יפנית, לא הכרתי את התרבות היפנית וידעתי מעט מאוד על ההיסטוריה של יפן. באותו הזמן חשבתי שיפן היא מקום מדהים וגם קצת.. מוזר."
"אחרי שחזרתי לארץ למדתי על יפן הרבה דברים. למדתי את השפה היפנית ועל התרבות היפנית. זה היה מאוד מעניין. בשנת 2012 חזרתי שוב ליפן. גם הפעם הרגשתי שאני יודע עליה ממש מעט. אבל עכשיו יכולתי לדבר עם אנשים והרגשתי שאנחנו מבינים זה את זה. הבנתי שאני רוצה לדעת על יפן עוד הרבה."
זה מה שהייתי צריך לומר.
תכננתי את הנאום הזה ביפנית בימים שאחרי ועדת המיונים למלגה של משרד החינוך היפני ללימודים ביפן. בראשי חזרתי עליו אינספור פעמים. תיקנתי פה, שיניתי שם. דמיינתי איך היו התגובות שאני הייתי מקבל לדברים. יותר מהכל חשבתי לעצמי שוב ושוב עד כמה זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שאמרתי בפועל. חשבתי שאם רק הייתי חושב כמה רגעים לפני ומציג נאום משכנע ורהוט יותר, הכל היה מתנהל הרבה יותר טוב.
לפני כן, באנגלית, סיפרתי להם על כך שהלימודים ביפן היו שאיפה וחלום עבורי מזה עשר שנים. הסברתי להם כיצד נרשמתי ללימודי מזרח אסיה וסוציולוגיה למטרה זאת. סיפרתי שבחרתי לבוא לאוניברסיטה שבה למדתי במיוחד כדי שאוכל לעבוד עם מי שהייתה למנחה שלי. סיפרתי על מועדון הסטודנטים לתרבות יפן שעזרתי להקים. על התזה שעסקה בתרבות יפן בישראל וגם על הטיולים שלי לשם.
לא סיפרתי להם, מן הסתם, על היום האחרון שלי ביפן בטיול האחרון. כאשר נשכבתי על העשב בפארק רחב הידיים שבמרכז טוקיו והנחתי ראשי על התיק שלי. על שנשאתי מבט אל השמיים והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שאבוא ליפן זה לא יהיה כדי לטייל בה לתקופה קצרה, אלא כדי ללמוד ולחיות בה לכמה שנים. שיהיה לי מקום אחד שלו אוכל לקרוא בית. שאוכל לנסוע באופן קבוע ברכבת או בחשמלית הלוך ושוב. שאכיר שכנים וחברים ואוכל לדבר איתם מדי פעם בלי לדעת שלא אראה אותם שוב בעוד כמה ימים. תאכלס, מה זה מעניין אותם?
את המועמדות למלגה הגשתי לפני כחודשיים. ניסחתי הצעה למחקר לאחר התייעצות עם החוקרת שהנחתה את התזה שלי. המנחה שלי עזרה לי מאוד, אבל היא הזהירה אותי שהנושא שאני כותב הוא לא בהיכרך מה שממשלת יפן מחפשת לממן במלגה זו. אני הזכרתי לעצמי שהיא צודקת, וגם שיש בוודאי עשרות מועמדים שמבקשים לקבל את המלגה. ולכן כאשר המועד המוגדר לסיום השלב הראשון של המיונים הגיע ועבר ולא קיבלתי שום תשובה, הנחתי שכנראה שפשוט לא עברתי את המכשול הזה – ניסוח הצעת מחקר שתעבור את הסינון הראשוני.
להפתעתי, הייתי פחות מאוכזב מאשר ציפיתי. הסברתי לעצמי שיש לי עוד הרבה הזדמנויות ללימודים, ביפן ובכלל. הזכרתי לעצמי שיש יתרונות גם ללימודים במסגרות אחרות. ושכנעתי את עצמי שגם העובדה שעשיתי את כל המאמצים היא חשובה. הצלחתי לקבל את הכישלון בצורה די טובה ולהיות אופטימי לגבי העתיד – דבר שבדרך כלל מאוד לא מאפיין אותי.
כנראה בגלל זה, כאשר קיבלתי מייל שמעדכן אותי שעברתי את השלב הראשון, המחשבה הראשונה שלי, במקום "יש!!" הייתה: "אוי שיט! עכשיו אני הולך להתחיל להילחץ ולתסבך עניינים שוב!"
שני מכשולים חדשים התגלו לפני - במייל היה כתוב שאני מוזמן למבחנים באנגלית וביפנית ואז לוועדת קבלה. אני מאוד בטוח באנגלית שלי, ומרגיש מאוד בנוח לדבר לקרוא ולכתוב באנגלית. המבחנים ביפנית בעיקר נועדו כדי להחליט לאן לשבץ אותי (או כך לפחות חשבתי) ולכן גם הם לא הלחיצו אותי. אבל ועדת הקבלה – ידעתי שזה יהיה המכשול האמתי.
מהיום שקיבלתי את המייל התחלתי להתכונן לקראת הועדה. ניסיתי לחשוב על שאלות שעשויים להעלות בפני, ועל תשובות שאני יכול לתת. התייעצתי עם משפחה וחברים וחשבתי על כל מני סיטואציות וקווים מנחים. אפילו עשיתי הדמיות כדי לתרגל אותם. משה, אחד מחברי הטובים ביותר ובעל שאיפות אקדמיות גם כן, היה הכי יעיל – הוא העלה בפני שאלות שלא חשבתי כלל שעלולות להישאל, ונתן לי כמה רעיונות לתשובות משכנעות. בסופו של דבר השאלות האלו עלו בוועדה, והתשובות היו מהיותר משכנעות שהצגתי. ואף על פי כן זה לא הלך בכלל כמו שתכננתי.
דבר אחד, אני יכול לומר לזכותי. ביום הוועדה הייתי קצת פחות לחוץ ממה שחששתי שאהיה. כלומר, אל תבינו לא נכון, הייתי יותר מתוח מהלחיים של פנינה רוזנבלום, אבל זה עדיין הרבה פחות ממה שחשבתי שאהיה. לפחות בהתחלה. נכנסתי לחדר והתיישבתי כמו בסרטים לצד שולחן קטן. מולי ישבו כעשרה אנשים, ישראלים ויפנים וחייכו. "ספר לנו על עצמך," ביקש אחד היפנים באנגלית. ואני סיפרתי. אחר כך הגיעו שאלות על המחקר, ועל הכישורים שלי. הרגשתי שהולך לי די טוב בינתיים. ואז הגיעה השאלה על השפה.
"הציונים שלך במבחני השפה היו טובים, אבל עד כמה אתה חושב שאתה שולט בשפה היפנית?" שאלה אחת הישראליות. חוקרת שהתייעצתי אתה בעבר. משום מה הדרך שבה היא שאלה את השאלה גרמה לי לחשוד שההישגים שלי במבחן לא היו עד כדי כך מרשימים.
"מכיוון שלמדתי תואר שני בסוציולוגיה, לא למדתי במסגרת רשמית יפנית מזה שש שנים," עניתי, "היפנית שלי קצת חלודה, אבל אני יכול לנהל שיחה בסיסית ואני בטוח שכאשר אשהה תקופה מסוימת במדינה אוכל להשתפר מאוד."
"אפשר לשאול אותך שאלה ביפנית?" שאלה אחת המראיינות היפניות.
"כמו שאמרתי, היפנית שלי קצת חלודה. אבל אשמח לענות כמיטב יכולתי." עניתי.
"בזמן שהיית ביפן, מה היה הרושם שלך עליה?" היא שאלה.
ואז התחלתי לגמגם. בדיעבד, בימים שלאחר מכן, הכנתי תשובה מפורטת וכנה שמאפשרת לי להציג קו סדיר, גם עם השפה המוגבלת שלי. אבל באותו הרגע, ותחת לחץ כל שהצלחתי לומר היה משהו כמו: "התרבות היפנית שונה מאוד מהתרבות הישראלית. אבל יש גם דברים דומים, כך אני חושב. כשהייתי ביפן הרגשתי שאני מבין את האנשים שאני מדבר איתם, ושהם מבינים אותי."
"ג'וזו דסו נה" (מוכשר, הלא כן?) לחשה מישהי מהוועדה. 'ממש לא!' חשבתי לעצמי, והרגשתי כל כך עילג.
אחר כך באו עוד שאלות קשות, ולהן עניתי גם תשובות מגמגמות. הלחץ השתלט והאנגלית השוטפת שלי נעצרה לפעמים כשחיפשתי מילה שבדרך כלל הייתי שולף בלי מחשבה. בדיעבד היו לי תשובות הרבה יותר טובות לתת לכל אחת מהשאלות האלו. אבל זה תמיד יותר קל יותר מאוחר.
כך או כך, כאשר יצאתי מהחדר חשתי הקלה מסוימת. גם בימים הבאים, ולמרות שלא הפסקתי לחשוב על כל המקומות שבהם טעיתי, הייתי קצת יותר נינוח. אז נכון, זה לא הלך טוב כמו שחשבתי. אז נכון, לא אקבל את המלגה. אבל לפחות זה נגמר. הלחץ הסתיים. אני יכול לחשוב באופן רגוע איך אני רוצה להמשיך הלאה. וגם זה משהו.
לא אומר שלא הייתי עצוב. לא אומר שלא בעתתי בעצמי במוחי שוב ושוב וחשבתי לעצמי שאני אידיוט חסר יכולת. אבל כן הרגשתי שעשיתי את המיטב שלי. ושעכשיו אני יכול לצאת לדרך חדשה. הרגשתי סוג של גאווה שלא הזנחתי את השאיפות שלי והלכתי בעקבות הלב שלי עד הסוף – גם אם זה נגמר בכישלון. ידעתי שהפצע הזה שאני מרגיש עוד יגליד.
ואז קיבלתי מייל שמאשר שעברתי את המיונים האלו גם כן.
הפעם התגובה הראשונית שלי הייתה לא להאמין. לקחו איזה יומיים או שלושה עד שההבנה חלחלה לתוכי – יש סיכוי טוב שבעוד כמה חודשים אסע ללמוד כמה שנים ביפן. אפילו עכשיו די קשה לי לכתוב את המילים האלו באופן בלתי מסויג. לפעמים כשאתה עומד בפני דברים טובים מדי, אתה מרגיש שזה יהיה כמעט חטא לקבל אותם בזרועות פתוחות – כאילו אם תנסה לקחת אותם הם יעלמו לך ברגע האחרון.
אבל אחרי שעיכלתי את הבשורה וסיימתי לחגוג. ישבתי לחשוב על המשמעות האמתית של הדברים. בקריאה יותר מדוקדקת של המייל (ובירור לאחר מכן) הבנתי שאני עדיין צריך למצוא איש אקדמיה שיסכים להנחות אותי לפחות בינתיים – עד לסוף חודש אוגוסט. זהו מעט מאוד זמן, ולוקח זמן עד שמקבלים תשובות. אם לא אמצא אדם כזה, לא אקבל את המלגה וכל השמחה תהיה לשווא.
אז הנה אני מוצא את עצמי, עומד מול המכשול הבא. אני בטוח שגם אם אעבור אותו יעמדו בפני עוד לא מעט. אני מניח שככה זה בחיים. אתה עובר כל מכשול רק כדי להגיע לאחד אחר. השמחה של ההישג אינה מחזיקה זמן רב. אבל אין דרך אחרת להשיג את המטרות שאני שואף אליהן. ובכלל, נראה לי הרבה יותר מעדיין לעבוד קשה כדי לעבור את המכשולים מאשר פשוט לעמוד במקום ולוותר על אתגרים בכלל.
____________________________________________________
*נ.ב. - תודה למוטיאור על הפיכת הפוסט הקודם שלי לשרביט. אם אני לא הייתי כותב את הפוסט הראשון בסדרה, בהחלט הייתי מצטרף ברשומה משלי לשרשרת. :)