אני אתחיל מהסוף: היום הלב שלי חופשי.
הלב שלי חופשי כי סיימתי את המבחנים, וקיבלתי בכולם ציונים טובים (מאוד) למרות הציפיות העגומות שלי, אבל לא רק ואף לא בעיקר מהסיבה הזו.
הלב שלי חופשי כי הגעתי לשיווי משקל.
בכלכלה יש חוק שנקרא חוק וולראס, שאומר שאם יש לנו N שווקים, ובN-1 מהם יש שיווי משקל, גם השוק האחרון יהיה בשיווי משקל.
כלומר, אם יש לנו שלושה שווקים, ושניים מהם בשיווי משקל, גם השלישי יהיה. כדי לוודא שהשניים הראשונים בשיווי משקל, ננתח אותם:
שוק ראשון:
נתחיל בלפני חודש. לאקס השני שלי (מר מאמן כושר) היה יום הולדת. בירכתי אותו בפייסבוק. בעקבות הברכה ניהלנו שיחה נחמדה וקלילה לגבי מה נשמע, מה קורה, מה חדש. זה היה בערך שנה אחרי שנפרדנו. היה נחמד לדעת שהכל בסדר איתו ולדבר איתו קצת בפייסבוק, אחרי שכל מה שבער כבר נכבה, ולראות שהזכרונות הנחמדים (וגם הפחות) נשארו בעבר והכל שב על מקומו בשלום והתאזן. אבל זה לא היה קשה.
שוק שני:
ביום שלישי דיברתי עם מיסטר הייד. הוא זרק איזו הערה שהציון שלי "קפץ לו לעין" כשהוא הסתכל בגיליון ציונים (שבו מופיע מספר ת.ז. וציון) ושהוא מכיר את מספר תעודת הזהות שלי, אז "קפץ לו לעין" כמה קיבלתי. שלחתי לו הודעה האם הוא בודק את הציונים שלי. משם מיסטר הייד גרם לרוח לנשוב לכיוון שיחה לא נעימה במיוחד. אני לעומת זאת, מסיבה שלא ברורה לי, הייתי בשלוות נפש טוטאלית. חשבתי לעצמי שאני לא ארד לרמה שלו, הקב"ה רוצה שכולנו נהיה טובים זה לזה ונהפוך את העולם למקום טוב יותר, ואני צריכה להתעלות מעבר לרגשות השליליים ולהוסיף טוב לעולם ולא רוע ע"י זה שאני אדבר למיסטר הייד בכבוד (כמו שאני גם מתייחסת אליו בכבוד, כמו לבני אדם אחרים, אפילו שבאמת בא לי לחנוק אותו קצת כי הוא בנאדם מגעיל). אפילו הזכרתי לו בשיחה שהוא אמר לי שכך גם הוא מאמין. הוא הכחיש בהתחלה, אבל אז הוא נזכר.
הוא אמר שאני לא מעניינת אותו, אבל הוא אמר שהוא לא שונא אותי. חידוש, לעומת הסמס הקודם שבו הוא הכריז שהוא שונא אותי.
הוא אמר לי שאני צבועה- אמרתי לו שאני לא אומרת לאנשים שאני אוהבת אותם אם אני לא, ושאני עוזרת לאנשים שאני לא מחבבת כי אני מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות, בידיעה שלא אקבל מהם את אותו יחס, ובעיני זו התעלות ולא צביעות. ואמרתי לו שזה שאני אומרת לאנשים שאני מרגישה שאקבל ציון רע ובסוף מקבלת ציון טוב זה לא כי אני צבועה איתם, אאל כי אני פסימית. מעולם לא אמרתי למישהו שהלך לי רע אחרי שידעתי כמה קיבלתי וידעתי שזה לא נכון. אני תמיד אומרת שזה נס, ושזה לא ברור לי, כי זה נכון ואני אף פעם לא מבינה איך קיבלתי ציון טוב, אבל אני לא אומרת בחיים משהו שהוא לא נכון.
הוא אמר שאני מתייחסת אליו יותר יפה עכשיו מבעבר- אמרתי לו שאני מצטערת על העבר, הייתי במערכת יחסים שלא עשתה לי טוב, הייתי חנוקה וכלואה ועכשיו כשאני במצב טוב יותר אני יכולה להתייחס אליו כמו שאני מאמינה שהקב"ה רוצה שנתייחס לבני אדם.
הוא אמר שאני ילדותית- אמרתי לו שזה פשוט לא נכון. הוא אומר את זה רק כי הוא מתנהל בצורה לא בוגרת. לא שאמרתי לו את זה, אבל זה נכון.
הוא אמר שאני לא מסוגלת לנהל מערכת יחסים תקינה עם האקס שלי- אמרתי לו שאני כן, אני בסך הכל מנסה שנהיה בסדר אחד עם השני והוא זה שחוסם אותי בפייסבוק ובוואטסאפ (גיליתי את זה כשניסיתי לשלוח לו משהו בפייסבוק לגבי הלימודים, משהו ששלחתי לכל מי שלומד איתנו) ואומר לי שהוא שונא אותי ושאני לא מעניינת אותו, כשאני מנסה להתייחס אליו בצורה נורמלית ובכבוד.
הוא אמר שאני מתנהגת כמו ערסית- ואמרתי לו שככה אני, אני לא אנמיך טונים או אנפנף פחות בידיים בשביל אף אחד. אני מי שאני.
הוא אמר שאני חושבת שהכל מגיע לי- ואמרתי לו שזה פשוט לא נכון.
הוא היה מגעיל, מתלהם, אגרסיבי, הודה שהציונים שלי קפצו לו לעין ושהוא בודק אותם, והטיח בי האשמות כמו חול.
אמרתי לו שאני שמחה שלא ירדתי לרמה שלו. שהציונים שלו יכלו לקפוץ לי לעין אבל מעולם לא בדקתי אותם. שגם את מה שהוא אמר לי אני לא אומרת לאחרים.
אמרתי לו שהוא יכול לפרסם את כל גיליון הציונים שלי וזה יהיה מגעיל מצידו, אבל אני בטוחה שאני עומדת בזכות עצמי, אנשים יודעים מי אני, הם יודעים שגם אם לא אמרתי מה הציון לא שיקרתי לגביו ושאני תמיד עוזרת לאנשים ללמוד ומוכנה לתת סיכומים ולעזור בכל דרך, ואני בטוחה שאנשים מעריכים אותי בזכות עצמי ולא ישנאו אותי בגלל הציונים שלי.
אני גאה בעצמי על הדרך שבה התייחסתי אליו. אני לא ממהרת להודות שאני גאה בעצמי רוב הזמן, אבל הפעם זה באמת נכון. עשיתי את הדבר הנכון ואמרתי את הדבר הנכון בכל פעם. לא ירדתי לרמה שלו, התייחסתי אליו יפה ובכבוד, הראיתי לו את הדרך שלי, הייתה לי סבלנות לכל דבר, איחלתי לו שיהיה לו רק טוב ואמרתי לו שאני רוצה להיות איתו בסדר והוא מוזמן לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא רוצה להתעלם ממני כל פעם שהוא רואה אותי הוא מוזמן, אני תמיד ארצה להיות בסדר.
אבל עדיין לא הרגשתי בשיווי משקל. משהו הפריע לי. הפריע לי זה שכמה שאני שלמה עם עצמי, הוא עדיין בסרט שלו. לא הפריע לי נורא, אבל הרגשתי שגם ההתעלות שלי לא תיקנה את זה שהוא ירד לתהומות ההתנהגות הגועלית והביזיונית. הרגשתי שמשהו מסריח.
שוק שלישי:
זה הסיפור הכי יפה ומקסים. היום, ממש היום, עבדתי לי לתומי. שקלתי אם לחתוך מוקדם, למרות שאני אף פעם לא עושה את זה, אני משתדלת להיות חרוצה, ואמרתי לעצמי שאולי יבוא דקה לפני סוף המשמרת הבחור הכי חתיך בעולם, החתן שלי לעתיד ואני אפספס אותו כי אני עצלנית וזה יהיה העונש שלי.
חמש דקות לפני סיום המשמרת ראיתי את האקס הראשון שלי (להלן, החבר הראשון שלי) בעבודה. אז נכון, הוא במקסימום חתן מהעבר ובשום אופן לא מהעתיד, אבל האירוע הזה היה כל כך משמעותי בשבילי, שזה היה שווה את הכל. אחרי חיבוק ונשיקה על הלחי, דיברנו בערך 25 דקות במה שהיה כנראה השלמת הפערים הכי טובה אי פעם בתולדות הזמנים. הכל הרגיש כל כך שלם, כאילו המילים יצאו ממעמקי הנשמה, ממעמקי השלווה וסגרו מעגלים, קטנים וגדולים, שנשארו פתוחים.
היו כל מיני אנקדוטות קטנות שהראו כמה כל אחד מאיתנו התקדם לכיוון שלו, וכמה לפעמים זה מפתיע ולפעמים זה הגיוני, לפעמים זה שונה ולפעמים זה מה שציפינו אחד מהשני לעשות בשלב הזה של החיים. הייתי כל כך שמחה בשבילו על זה שהוא התקדם, ומצד שני קצת עצובה בשבילו על הדברים שהוא רצה ולא הספיק. הייתי שמחה לדעת שהוא מצא אהבה. אני חושבת שהוא כן נמצא במקום טוב ושליו. זה היה כל כך ברור שלא נחזור לעולם, זה אפילו לא היה הכיוון. היינו פשוט שני אנשים שחלקו שנתיים מהחיים שלהם, ובמקרה נפגשים, בדיוק שנתיים אחרי הפרידה. אני זוכרת את זה, זה הפוסט הראשון שלי בבלוג. הוא שכנע אותי לפתוח את הבלוג וכתבתי את הפוסט הראשון רק 4 חודשים אחרי זה, אחרי שנפרדנו. מעולם לא סיפרתי לו שפתחתי בלוג כי התחלתי לכתוב בו אחרי שנפרדנו. אבל הוא כל כך צדק. הייתי צריכה את המקום הזה שלי לכתוב את כל מה שעובר עליי, גם אם אף אחד לא קורא, אחרת הייתי מתחרפנת.
נסעתי הביתה ובדרך עלו לי דמעות בעיניים. דמעות של אושר. הוא שלח לי הודעה בוואטסאפ, שמרתי מחדש את המספר שלו, הוספנו אחד את השני בפייסבוק שוב (הוא חסם אותי אחרי שנפרדנו, זכור לי שהוא אמר פעם שיכאב לו לראות מה יהיה איתי אחרי שניפרד).
וכמובן שאין ספק שהשוק הזה בשיווי משקל, הוא באיזון מושלם, זאת הייתה סגירת מעגל נהדרת.
שוק שני:
לפי חוק וולראס, השוק השני יהיה בשיווי משקל, כי אם בשניים מתוך שלושה שווקים יש שיווי משקל, גם בשוק האחרון יהיה. אם האקס הראשון והאקס השני בשיווי משקל, גם האקס השלישי חייב להיות. לכן אני ומיסטר הייד בשיווי משקל.
הוא יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אבל אני עשיתי הכל בסדר. אני התעליתי, אני הייתי האדם שתמיד רציתי להיות. הייתי רגועה, שלווה, סולחת, מנמקת, מסבירה, וגם תקיפה ואמיתית, הייתי טובה מספיק כדי לעשות הכל כמו שאני מאמינה ולא טובה מדי, כי זה לא מגיע לו. לכן יש כאן שיווי משקל. המצב מתאזן והכל בסדר.
וכשכל השווקים בשיווי משקל, אין חוסר איזון, אין תנודות, אין שינויים, ביום הזה בדיוק, שאגב, זה יוצא בדיוק היום שבו אני ומיסטר הייד התחלנו לצאת, וגם בדיוק 3 ימים לפני שאני והאקס הראשון שלי נפרדנו, ביום הזה בדיוק, זה נורא מצחיק, אבל דווקא היום, סופית, רשמית:
הלב שלי חופשי.