סיפורים

קראתי פעם סיפור על שתי חברות ילדות שנפגשות ומדברות ביניהן על חוויות מימי הלימודים שלהן באותו בית הספר היסודי.  בשלב כלשהו אחת מהן מזכירה ציור שהיה תלוי בבית הספר שהשפיע עליה עמוקות ונחרט בזיכרונה. זה היה ציור של ילדה קטנה העומדת בשמלה בשדה פתוח, ומסתכלת על האופק. הוא לא היה מאוד מיוחד, אבל משהו בדימוי של הילד הבודדה בשמלה האדומה...

"השמלה הייתה כחולה." תקנה אותה חברתה. היא זכרה את הציור, וגם היא התרשמה ממנו מאוד אבל היא ידעה בלי ספק שהשמלה של הילדה בו היא בצבע כחול עמוק.

האישה הראשונה הייתה בטוחה מעבר לכל ספק שהשמלה של הילדה בציור הייתה אדומה. היא הסבירה לחברתה שהיא בטח מתבלבלת, אך החברה התעקשה על דעתה.

שתי הנשים הסכימו על כל הפרטים האחרים של התמונה. הן הסכימו שהילדה עמדה בשדה עשבי פתוח, כי מולה הייתה שקיעה בוהקת וברקע היו בתים קטנים. הם הסכימו שהיו רק עננים בודדים בשמיים ואפילו על צבע המסגרת. שתיהן זכרו את כל אלו בחדות, אבל הן לא הצליחו להסכים על צבע התמונה.

בסופו של דבר קבעו שתי הנשים להיפגש בבית הספר הישן שלהן ולראות בעצמן מי מהן צודקת. הן סיכמו ביניהן על יום כלשהו וקיבלו את אישורו של בית הספר לבוא ולבקר. ביום המיועד, שתיהן גילו שהן מכירות את הדרך בדיוק. הן פנו שמאלה בכניסה בלי היסוס ועלו בגרם המדרגות שבקצה המסדרון, אחר כך הן הלכו כעשרה מטרים ופנו שמאלה מעבר לברזיה. שם הן מצאו את התמונה שחיפשו  - אך לא את התשובה שחיפשו.

שתי הנשים נעמדו ובהו בתמונה, חסרות מילים. התמונה הייתה כמעט בדיוק כמו שזכרו אותה – ילדה קטנה מול שקיעה על עשב גלי עם בתים ברקע ושמיים עם מעט עננים. אך את צבעה של השמלה אי אפשר היה לדעת. מכיוון שהיא עמדה מול השקיעה, הילדה ושמלתה היו בעצם רק צללית שחורה. את צבע השמלה היה אפשר רק לנחש.

וזה אכן מה שהן עשו. בתור ילדות כל אחת מהן נחשה את צבע השמלה של הילדה בתמונה ודמיינה שזהו הצבע האמתי שלה. האחת דמיינה שצבע השמלה אדום, והאחרת כחול. עם השנים הדמיון הפך לזיכרון והניחוש הפך למציאות – ובזיכרונן של שתי הנשים לא היה מקום לספק באשר לצבע השמלה. הוא פשוט לא היה אותו הצבע בעבור כל אחת מהן.

והנה עוד סיפור אחד, אם תרשו לי. הפעם דווקא סיפור אמתי, או כך לפחות נטען*:

טמיקי וואקאקי היה בתחילת שנות ה-90 בוגר צעיר של אוניברסיטת קיוטו היוקרתית ביפן. כאחת מהמדינות הללו שבהן המקום למדת חשוב לא פחות ואף יותר מאשר מה למדת – אפשר היה לומר שהעתיד שלו היה די מובטח. הוא יכול היה למצוא עבודה מכניסה, להתבסס ולהקים משפחה. הוא יכול היה לחיות חיים יציבים ונוחים – עם כי די משעממים .

אבל וואקאקי החליט שהוא לא רוצה ללכת במסלול הזה. הוא רצה להיות מנגקה (או יוצר קומיקס יפני – מנגה). בשנת 1993, בגיל 21, מנגה קצרה שלו זכתה בפרס יוקרתי מאוד והוכתר על ידי מבקרים כ-"דמות עולה ומבטיחה שמצפים לראות איך תתפתח בעוד 10 שנים."

אלא שהרבה לפני שעברו 10 שנים, למעשה די מהר אחרי שהתחיל לעבוד בתעשיית המנגה, הוא גילה שהדברים לא כל כך פשוטים. העורך שלו ביקר קשות את העבודות שלו שוב ושוב, עד שוואקאקי התייאש והחליט לעזוב את עבודתו. הוא חזר לתעשייה רק שנה לאחר מכן, אז התחיל לעבוד כעוזר של יוצר מנגה אחר. בעבודתו הוא למד המון על התעשייה וצבר ניסיון. כל זה לא עזר לו, והוא נכשל שוב ושוב בניסיונותיו לפרסם יצירות פרי עטו באופן קבוע במגזינים.

וואקאקי התייאש והפך למה שהיפנים קוראים לו NEET  (ראשי תיבות באנגלית של לא [במערכת ה-] חינוך, תעסוקה או הכשרה) – אנחנו היינו קוראים לזה מובטל שחיי אצל ההורים. הוא חזר לטוקיו והתחיל שוב לנסות לפרסם יצירות רק בשנת 2000, כשבע שנים אחרי שזכה לראשונה בתחרות המנגה. הוא יצר ופרסם כמה יצירות קצרות חד פעמיות במגזינים – אבל עבור יוצר מנגה המבחן האמתי הוא היכולת להפוך את היצירה שלך לסדרה קבועה. וואקאקי לא הצליח לעשות זאת.

עד שהגיעה שנת 2006. באותה השנה, אחרי 13 שנים של ניסיונות, 3 שנים אחרי המועד שבו צפו לו המבקרים עתיד מבטיח בצעירותו, היוצר בן ה- 34 סוף סוף הצליח להפוך מנגה שלו לסדרה. אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות, אחרי כל כך הרבה כישלונות – וואקאקי סוף סוף יכול היה להגשים את החלום שלו. אני לא יכול לתאר לעצמי עד כמה הוא בטח היה מאושר.

אלא שהסדרה התבטלה אחרי שנה – כאשר העורכים שלה החליטו שזו הייתה טעות לפרסם אותה מלכתחילה.

וואקאקי בן ה- 35 מצא את עצמו שוב בבוץ. ב-2008 הוא כבר כתב בבלוג שלו שבחשבון הבנק שלו נותרו כ- 10,000 ין (כ-400 ₪). ואם לא ישיג עוד כסף תוך שבוע, הוא יהיה בצרות.

כחמישה ימים אחרי הפוסט הזה פורסמה מנגה שהוא כתב, "העולם שרק אלוהים מכיר," במגזין. הפרסום לא היה הצלחה מסחררת – מגזין כלשהו פשוט היה צריך למלא כמה עמודים ריקים והחליט לקחת את הסיפור הזה, העורכים לא מאוד אהבו את המנגה והקהל שהסתמן לה היה מאוד מסוים (בעיקר חובבי משחקי מחשב יפנים מסוג מסוים). אך באופן מפתיע המנגה צברה תאוצה. לאט לאט היא אספה לעצמה קהל מעריצים רחב יותר ויותר, עד שהפכה להצלחה מסחררת. אחרי שנעשו על בסיסה שתי עונות של סדרת אנימציה ונכתבו 2 ספרים – וואקאקי הבין שהפעם הגיעה סוף סוף ההצלחה. זה קרה 15 שנים אחרי שהוא התחיל לעבוד כדי להשיג את החלום שלו ואחרי אינספור "כישלונות." אבל זה קרה.

למקרה שתהיתם, הסדרה רצה במשך שש שנים והסתיימה רק באפריל בשנה שעברה. אני לא יודע איך עובדת שיטת התמלוגים ביפן, ועד כמה וואקאקי טוב בניהול הכספים שלו, אבל אני מתאר לעצמי שהוא לא נתקע בשנים האלו עם 400 שקלים בחשבון הבנק שוב. *

למה אני מספר לכם את כל זה? אני לא לגמרי בטוח בעצמי.

לא פעם  נאמר לי שאני חיי את החיים שלי כמו בסרט, או בספר. אני מניח שאמרתי את זה גם בעצמי לא פעם. זה גם כנראה נכון. אבל אני חושד שאני לא היחיד. בסופו של דבר החיים שלנו הם דבר מאוד פלסטי. את העבר שלנו אנחנו משנים דרך הזכרונות שלנו – ודימיונות הופכים למציאות. את העתיד שלנו אנחנו מעצבים עם תקוות וחלומות – לפחות עד שהא הופך להווה. ואת ההווה אנחנו מפרשים דרך הפריזמה האישית והסובייקטיבית שלנו.

במילים אחרות אנחנו כולנו מספרים לעצמנו את הסיפור שהוא חיינו – ואם היינו צריכים להשוות, אני בספק אם שניים מאתנו היו מסכימים על הצבע של השמלה של הילדה. אני שואל את עצמי מה הסיפור שסיפר וואקאקי לעצמו לאורך השנים. כאשר היה יוצר חדש ומצליח, כאשר היה מובטל ונכשל, כאשר הוא גילה שהוא בן שלושים ומשהו והחיים לא עובדים כמו שהוא רוצה שוב ושוב ושוב – אבל החליט לנסות עוד פעם כי אולי.. אולי דווקא הפעם?

מעניין מה הסיפור שהוא מספר לעצמו היום. מעניין עד כמה הוא שונה מהסיפור של כל אחד מאתנו...

* אני יכול להעיד שהמנגה שאותו אדם יצר קיימת, ושהיא בהחלט משעשעת. אבל לגבי פרטיו הביוגרפים של היוצר – הם לקוחים מאתר אינטרנט שאני לא באמת יודע מה המהימנות שלו:

http://kaminomi.wikia.com/wiki/Tamiki_Wakaki

 יחד עם זאת כמו כל הסיפורים הטובים, עד כמה זה באמת חשוב אם הוא אמתי או לא? נכון?