כמו אוטומט , אני נכנסת כל בוקר לאותו עמוד.... מסתכלת קצת על התמונות שבעמוד הראשי. אין ממש משהו חדש כאן. מה שהיה אתמול יהיה היום, ומין הסתם גם מחר. מבאס לראות שאין תחלופה אין קידמה אין חדש לאתר שמתיימר לרצות להיות הכי קרוב ל-LIVE . תיבת המסרים נועצת בי מבט של 0 גדול. אין הודעות, אין חדש... אנשים הפסיקו לכתוב, להגיב,...... הפסיקו פשוט להיות כאן!
ואז קראו מספר דברים. הראשון היה שקיבלתי בומבה. לא אכנס לפרטים כי אני מנסה לשים את הסיפור הזה מאחוריי למרות שאי אפשר והוא יוביל אותי לאורך כל חיי הנותרים, אבל אנשים נכנסו לבלוג שלי, לא אהבו את מה שכתבתי וגרמו לי לפקפק בי. כתבו לי שאני כולי רוע ושאין רשומה אחת עם קצת אופטימיות עם קצת ערך מוסף, רק ביקורת ומרירות.
אני מבינה שאי אפשר לאהוב את הבדיחה כשהיא עלייך, אבל מכאן ולבטל לגמרי את כישרון הכתיבה שלי, ועוד בשפה שהיא לא שפת אם שלי, מכאן ולבוא לגרום לי לפקפק ביכולות ההתבטאות והבעת הרגשות שלי על הנייר.
הפריע לי ששופטים ככה את יצירת חיי: עלובה!
ירד ממני החשק לכתוב, לא מצאתי את המשאבים לבחוש לנשמתי. איך קיבינימט ביטלו כלא היו את רגשותיי את תחושותיי את מה שחוויתי ומה שחשתי רק מפני שזה לא התאים להשקפת העולם שלהם, לזיכרון שלהם.
כתבתי/ומחקתי עשרות רשומות בעניין. הכנתי טיוטות באמצע נסיעה באוטובוס, בראשי בהליכה, אפילו באמצע הלילה לא מצליחה לחזור לישון... ומחקתי... לא פרסמתי. לא רציתי להעלות כאן רשומה בה אני צריכה להסביר את עצמי, להתנצל על משהו, כאילו מאפסת את הכאב שלי אל מול הטענות שלהם. לא רציתי בסופו של דבר לבוא כאן ולנסות להצדיק את עצמי. לא חייבת דין וחשבון לאף אחד כמו גם שלא משנה מה אכתוב הם יהיו נעולים בדעותיהם הפרימיטיבית וכנגדי כתמיד.
ניסיתי לשים את זה מאחוריי אבל זה רודף כל רגע במהלך היום יום. לא יכולתי לסבול את הדיכוי שגרמו לי כל השנים, את העובדה שהפכתי לכזו "עלובה" רק בגלל שהשתיקו בי את הניצוץ הגחחני (המצאתי מילה) המאופיין אצל הצרפתים, הפכו את הלעג הקליל בעיקר על עצמנו למשהו פסול ומבחיל כאילו הם נגועים ביד אלוהית תחת הילה טהורה. וניסו לכרסם לאט לאט כל טיפה של "אנחנו עדיין ביחד" ולא יצליחו להרוס את זה גם מעבר לקבר. (אל תנסו להבין את המשפט האחרון... רק המבין יבין)
זהו כתבתי יותר מדי.... אז עוברת לבומבה הבאה:
לא הצלחתי יותר למצוא תענוג בלטפח את הבייבי שלי: הבלוג. האתר של תפוז קרס פעם אחר פעם.. וכשסוף סוף חזר לעבוד – מלווה בתקלות אין סופיות, לתדהמתי גם גיליתי שחלק מהכספים שצברתי נעלם ביחד עם החלפת השרתים. זה היה עבורי TOO MUCH: לא די שרבתי עם בית המלוכה בעקבות לכתיבה שלי הכל היה גם לחינם!! 
ואז פרצה מגפה.... העובדים של תפוז עזבו או אולצו לעזוב .... הבלוגרים של תפוז נשרו... נופלים כמו זבובים או מתעופפים לעבר פלטפורמות אחרות וחשבתי מה איתי : "לצאת לעולם" ולעזוב מאחורייך 10 שנים של כתיבה משעשעת שהצחיקה רק אותך, עצובה שנגעה רק לך, מרגשת שפגעה רק בעצמך.
חשבתי לעצמי: קיבלת את פרס הבלוגר ביושר גם אם יש כאלה שמנסים לתת לך תחושה שזה היה על גבם, קיבלת את הפרס כי כפי שכבר כתבו לך : רשומות יפות ואותנטיות המשתפות אותנו במה שעובר עלייך כי הכתיבה שלך מרגשת ומטלטלת גם את הקורא עצמו / ואוו, נגעת בי במקומות מאוד רגישים עם הפוסט הזה / הרשומה שלך מאד כנה ונוגעת ללב / ואוו איזה רשומה! השאירה אותי ללא נשימה / הצלחת להרעיד את נשמתי
כן כל זה ועוד.... נכון שהיו גם נו נו נוים למיניהם (כן המצאתי עוד ביטוי) אבל לרוב מתוך 614 רשומות, בודדות מאד שניתן לספור על אצבעות יד אחת.... היו נושא לחלוקי דעות.
ראית בלוגים אחרים מגדילים את חוג הקוראים שלהם למאות וידעת שאת לא יכולה להרקיע בגלל אותם אנשים שלא אוהבים את כתיבתך. תמיד חששת וואוו מה יקרה כשיגלו. הדיכוי הזה שהרשאת לעצמך לפרוץ רק כאן בבלוג שלך עד שבאו ואנסו לך אותו. זהו ! חספו אותך! את יכולה לצאת לעצמאות ולהמשיך לפרוץ גבולות.
היום את חופשייה. קחי מכאן את המיטב, תסנני, תרענני, ותפרצי
האור בקצה המנהרה.....
ומשם : יצאתי לעולם