בתקווה שיום אחד אבין

איך להתגבר על הכאב? זו השאלה שניקרה במוחי.

למרות שחלף זמן מה מאז מותה עדיין אינני מרוצה ואף מתוסכלת מחוסר יכולתי

למנוע את האירועים שעברו על איווט או חוסר היכולת ליצור את המציאות הרצויה לי- לה.

זה מעורר כאב עז.

ידוע שלהפחתה / מיגור של כאבי גוף יש מגוון עצום של כלים

מהתחום הקונבנציונאלי והלא קונבנציונאלי.

אך מה עם כאבי הלב? הגעגועים? הכמיהה לאדם שעזב ואיננו

עוד? החסר שהוא מותיר בלכתו מעימנו?

ניסיתי למצוא פתרון לכאב והחלטתי לאפשר לו להיות פרק זמן

מסוים ביום ואחר כך לנסות להסיח את דעתי ממנו.

החלטות - לחוד ומציאות לחוד. שהרי, ניתוק גופני ופרידה לזמן

רב הם קשים מנשוא.

המחשבות, הזכרונות התמונות מציפות ללא שליטה והדמעות

זולגות מן העיניים גם במקומות הכי פחות צפויים או רצויים.

ועם המחשבות באות הרגשות.

שהרי, כפי שלמדתי, אנרגיה הולכת אחרי המחשבה ומתאימה עצמה אליה.

אז איך אפשר לשנות מחשבה? להחליף אנרגיה? להתרכז במשימות שלפניי ולהתקדם

למרות ועל אף העדרה של מורתי הרוחנית, איווט?

כמו תמיד, החלטתי לחזור אל מחברותיה ולשאוב מהם מעט נחמה.

נזכרתי במשפט: "הזמן מרפא את הפצעים" ומייד עלה בי שיר

של רבקה זוהר. חשבתי לעצמי- היכן אני מעמידה פנים.

אני רוצה להאמין שתקשורת ביני לבין איווט תתקיים תמיד - אם

בחלומות או בתקשור אם באמצעות שטף מחשבות או שירים המתנגנים כרגע בתוכי:

הלאה/ רבקה זוהר - יוטיוב

כדי שזה לא יישאר רק ברמה התיאורטית - חזרתי להכין לכם מסרים לכבוד שנת התשעו' הבאה עלינו לטובה.