"סליחה על הישירות, אבל אתם רוצים ילד"
הרופא יושב מולינו, זקוף, טיפה נשען קדימה, מיישר מבט...
"ולא שווה לנסות אולי שוב כדורים.... או..."
אני יושבת ליד בעלי, מכופפת, רגלים משולבות, סגורה....
"זה רק גורם לסיכוי גדול יותר לביוץ... ניסיתם כבר 7 שנים! זה כאילו הייתם עם כדורים לשנתיים שלוש, אני ממליץ לכם ללכת ישר לIVF"
אנחנו מהננים עם הראש... מתחילים לקלוט את המצב
"וצילום רחם נוסף?" למרות הכול אני מנסה נואשות להתחמק מהמציאות
"מה זה יתן?" שאל חזרה ואני יודעת שהוא צודק
מאוכזבת שנעלמו לי ככה 7 שנים
חצי מהזמן שאנחנו יחד כזוג
וכול הזמן אני מקבלת תזכורת על הזמן שעבד כאשר מחמיאים לי על הירידה במשקל או כאשר אני חשה את כובד הריקנות בזרועת ללא ילד
יוצאים מהחדר עם דפים לבדיקות דם, בדיקות זרע והפניה ליחידה להפרייה חוץ גופית בבית חולים הכי קרוב
יושבים ברכב "אם יצליח נספר לאנשים שזה טבעי או IVF?" בעלי שואל
"אין לי בעיה לספר... יש לי רק בעיה עם התגובות, הרי דיברתי כול כך הרבה על זה שאני מסרבת לIVF ושאני לא מוכנה שוב בכלל הורמונים..."
ממשיכים לנסוע בשקט
"אבל גם זה זכותי לשנות את הדעה... בעיקר אחרי כול ההתפתחות והשיפור העצמי שעברתי בשנה האחרונה" אני מהרהרת
"גם ככה אני מעדיף לא לשתף אף אחד... ואם יצליח נספר רק אחרי השקיפות כאשר נידע שהכול בסדר" בעלי משתף "באמת התגובות וההתערבות של כולם זה הקטע שהכי קשה לי..."
"בכללי זה התמודדות לא קלה, ועוד נוסיף על זה את אמא שלך עם משפטים של 'למה לא לפני 6 שנים?' או אבא שלי שאומר 'חבל על ההורמונים זה לא בריא' ואמא שלי בשקט תגיד 'אבל אמרת שאת מסרבת בכלל ושזה מסוכן....'"
אני לא יודעת מה אני מרגישה, מפחדת ליפול לתוך מערבולת של תקווה ואכזבה, שנינו היינו כול כך בלחץ לפני שהגענו לרופא אז אני לא יודעת אם הרוגע אחרי זה בגלל שיצאנו משם או בגלל שאנחנו מרגישים שאנחנו בדרך הנכונה
אני הבטחתי לעצמי שגיל 33 זה יהיה השנה שלי ובנתיים ירדתי קרוב ל20 קילו ואני בכושר הכי טוב שלי מאז הצבא, אני נפשית ופיזית בריאה יותר, אני מאושרת יותר, ממוקדת יותר ו.... עדיין לא אמא...
עכשיו גיל 34 אני מבטיחה שאני אנסה, אבל לא איפול שוב לדיכאון ואוכל?
אתקדם, אבל לא אשכך מה עברתי ומה עשיתי
ומקווה ומתפללת שהשנה אני אהיה אמא
בדרך זה או אחרת
או גם וגם...
מותר לחלום!
מעין