החיים שלי מתחלקים לשניים - לפני הגילוי ואחריו. וההבדל הוא תהומי. למען האמת אף פעם לא חשבתי שהוא יבגוד בי. מן נאיביות שכזאת. הוא גם לא הטיפוס, בדיעבד הסתבר שכן. הכרתי אותה. צעירה ממני בכמה שנים, לא נראית טוב, אבל חכמה. חכמה, כי היא ידעה איך ובאיזו דרך למשוך אותו אליה. היא ידעה היכן ממוקמים נקודות התורפה ומתי ללחוץ. וזה הצליח לה - לדאבוני.
כשהחלטתי לבדוק, הגילוי היה מהיר, אפילו מהיר מאוד. הייתי בשוק, לקחתי את זה קשה - השקרים, המוניפולטיביות, ההעדרויות מהבית, מכשיר הנייד הצמוד 24 שעות, החלימה בהקיץ - עכשיו הכל היה ברור. הגילוי היה ביום שישי בשעות אחר הצהרים בזמן אמת. ז"א כשהם היו יחד ידעתי על כך, ידעתי היכן ולכמה זמן. הרגשתי את כל גופי נחלש. לא יכולתי אפילו לדבר. ניסיתי לנשום, אבל הייתי צריכה לעשות את זה לאט לאט. הייתי כל כך מוצפת, כל הרגשות השליליים התכנסו להם לתוכי ויצרו כאוס גדול - הרגשתי כעס, עלבון, תיסכול, זעם, עצב, השפלה , אכזבה, חוסר אונים, חשש, מבוכה, בדידות ויאוש.
אבל לא אמרתי דבר. שבוע שלם שתקתי.
אני לא מהנשים ששותקות ומקבלות את המצב כמו שהוא, שתקתי כי חישבתי את צעדיי. יש כאן משפחה, ילדים, חיים שלמים וארוכים אותם חווינו יחד וצריך לחשוב בהיגיון, הייתי צריכה זמן שההגיון יחזור אלי. רציתי לפעול מהראש וניסיתי לשים את כל הרגשות בצד. זה לא היה קל בכלל. אולי המשימה הכי קשה שחוויתי בחיי.
ואז החלטתי לדבר. רציתי לעשות זאת בצורה יפה ותרבותית. אבל זה לא צלח. שום תרבות לא יצאה ממני מהרגע שהחלטתי לדבר.
אמרתי לו שאני יודעת, והוא הכחיש, אמרתי לו שאני יודעת בוודאות, והוא הכחיש. הראיתי לו תמונות , והוא הכחיש, ניסיתי שוב ושוב אבל לא היה עם מי לדבר. בשלב הזה, ביקשתי ממנו לצאת מהבית. עשיתי זאת ללא כל היסוס, כשאני שלמה ופועלת מהראש. שמתי הכל בצד. אותי, את הילדים, את החיים המשותפים, את המשפחה המורחבת ואת הרגשות - לא ראיתי אף אחד ממטר. עכשיו ראיתי רק את המטרה - להרחיק אותו ממני לתמיד. הרגשתי שאישה אחרת יוצאת ממני, צעקתי, השתוללתי, הטחתי, כאבתי, בכיתי, הרגשתי שאני מוציאה את כל מה שהיה מודחק בי המון המון זמן ולא העזתי לומר. הוא שתק. ראיתי את העצב על פניו, אבל אצלי היתה הקלה מסויימת.
בימים לאחר מכן, כשהכל חילחל, הסבל היה נוראי. לא ישנתי בלילות. בכיתי כמו תינוקת. כעסתי על כל העולם, הוא כל הזמן ניסה לדבר אלי, אבל אני הדפתי, כבר לא שמעתי כלום. הייתי אטומה. הייתי צריכה איך שהוא לתפקד, לעבוד, הרגשתי שאני לא מסוגלת. רזיתי 10 קילו, כבר כמעט שלא ראו אותי, נראיתי רע. לא הייתי מרוכזת. רציתי רק לישון, אבל לא הייתי מסוגלת להירדם. התחלתי ליטול כדורי הרגעה. ואכן נרגעתי.
ביום שהוא היה צריך לעזוב את הבית הוא נשבר, ביקש סליחה, עשרות פעמים, חיבק אותי חזק ובכה ואז גם אני נשברתי. שנינו מצאנו עצמנו מבכים את המצב אליו נקלענו. בתוכנו שנינו לא רצינו להיפרד, הרגשתי שכל מה שקרה גדול ממני, גדול ממה שאני יכולה לספוג, העלבון והאגו שלי לא יכלו להתרומם. היה קשה לי לסלוח. לא סלחתי. אבל הוא נשאר. היו לנו המון שיחות, הרבה בכי, הרבה רצון לתקן, אבל האמון נשבר.