הנה סיכום הדברים עד כה. האמת הפשוטה, ללא עטיפת מתנות מתקתקה.
יש קלות בלתי נסבלת של הקיום וחוסר הקיום. אנחנו נולדים בפתאומיות ומתים בפתאומיות. לפנינו היו שנים על שנים של קיום ואחרינו יהיו שנים על שנים של קיום בלעדינו. מה זה? איך יכול להיות שאנחנו כל כך לא מיוחדים? עד שאנחנו חיים, מה זה הדבר הזה למות? אמור להיות יותר מזה, אני מרגיש מיוחד מדי בכדי למות כהרף עין. והעולם מתנהל בצורה כה ילדותית, כה שטחית. התנהלות הישרדותית. הכל נראה בזוי כל כך, סתמי כל כך. משחק אלים וטפשי ללא כל חשיבות. עוד תינוק נולד, עוד זקן נפטר, עוד מישהו חרחר מלחמה, עוד מישהי הפכה עשירה. מלחמת קיום בזויה!
הכל כל כך סתמי, משעמם, חוזרני וידוע מראש. כה חסר חשיבות. אני מחפש משהו מעבר לזה, לא יכול להיות שזה כל מה שיש, איפה העומק? איפה העניין? איפה היפה והנשגב? איפה משהו אמיתי ומשמעותי?
האמת הפשוטה היא שאכן מתחבא משהו מעבר לסתמי, אבל נראה שמה שמסתתר שם כל כך מחריד ושונה, כל כך מטלטל עד שקשה להתמודד איתו. מצד אחד כל כך ממלא משמעות ובו זמנית מציב אותנו מול האפסיות עד שבדרך כלל בני אדם שעוסקים בזה נופלים לפתרונות קסם מהירים. פתרונות בסגנון של הימצאות יד מכוונת ותבונית מאחורי המוזרויות הללו. כאילו יש תקווה תבונית מחוצה לנו שתסדר את הכל ותציל אותנו מהסתמיות הנוראה.
אז הנה כמה מהרמזים לנשגבות המטלטלת שכן מסתתרת בקיום, אך תנסו לא ליפול לפתרונות הקסם האשליתיים אלא לאמץ את אי הודאות שמתלווה עם ההצצה המסעירה הזו אל עבר מה שנמצא מאחורי הפרגוד הסופי והסתמי שאנו מכירים.
אנחנו כל כך בטוחים שמה שאנחנו רואים היא המציאות. אנחנו כל כך בטוחים שמה שאנחנו מכירים הוא הדבר הנכון והיחיד שיכול להיות. לא ברור מאליו שכך אמור להיות? לא ברור שעכשיו, לדוגמה, אנחנו יושבים מול מסך וקוראים פוסט? זו המציאות, זה מה שקורה!
אך, האמת הפשוטה היא שזה לא ברור כלל. עד כדי כך לא ברור עד שאנחנו לא יכולים כלל להוכיח שמשהו קיים בעולם מחוצה לנו.
כדי לדעת שמשהו קיים אנחנו משתמשים בלפחות אחד מהחושים שלנו כדי לקלוט אותו. אנחנו רואים את המסך שמולנו, שומעים את המכונית שנוסעת לידינו, מריחים את הביוב ברחוב וטועמים את השפתיים של אהובינו בעודנו מתנשקים. אבל, כמו שהראה רנה דקרט כבר לפני כ-400 שנה, החושים אינם מוכיחים דבר. הם כלי לא אמין. הדוגמה הנפלאה שלו היתה החלום. כשאנחנו חולמים כל אזורי החושים שלנו במוח עובדים כאילו אנחנו באמת חשים בדברים שנמצאים מחוצה לנו. אנחנו רואים מראות, שומעים קולות ואפילו מריחים וטועמים בחלומות, וכל זה לא קיים מחוצה לנו. אנחנו יצרנו את כל החלום. המסקנה היא שהחווייה החושית שלנו לא יכולה להבדיל בין משהו שבאמת קיים מחוצה לנו לבין יצרי דמיון אשלתיים שיצרנו בתודעתנו. אם כך, אי אפשר לסמוך על החושים וזה שאנחנו חשים שקיימים דברים מסביבנו לא אומר שהם באמת שם. אתם חושבים שאתם קוראים פוסט ממסך, אך זה לא אומר שזה באמת מה שקורה. לא ברור האם יש בכלל מסך והאם יש בכלל עולם. כל מה שאנחנו יודעים הוא שיש לנו חוויות חושיות מסויימות, אבל מה המקור שלהן? האם יש בכלל משהו מחוצה לנו?
בנקודה הזו אפשר לחשוב שזו הגזמה, הרי ברור שכל מה שאנחנו קולטים בערות שלנו הוא אמיתי וקיים מחוצה לנו. ובאמת, אני לא טוען שזה לא כך, אבל אם אנחנו מנסים להבין את המציאות הזו אז יש לנו בעיה. כדי להבין את המציאות אנחנו משתמשים בכלי החשיבה שלנו ובראשם החשיבה הרציונלית. אנחנו מסיקים מסקנות בעזרת הלוגיקה וכך חושפים תובנות על הטבע. התקדמות הפילוסופיה והמדע מראים עד כמה השיטה הזו יעילה. והנה כאן הגענו בעזרת החשיבה הלוגית למסקנה שנראית לא הגיונית בעליל, מופרכת ממש. איך זה יכול להיות שאנחנו לא יכולים להוכיח את קיומו של העולם שמסביב לנו? מה זה אומר?
הנה לנו רמז עבה לכך שאנחנו עדיין לא מבינים מה הולך כאן, מהי המציאות הזו.
המטריקס - ברוך הבא למדבר של הממשי!
קטע מבריק מתוך הסרט המטריקס שממחיש את הטיעון של דקארט. ואולי גם אנחנו חיים בתוך מטריקס?
אבל זו רק ההתחלה.
לא רק שאנחנו לא יכולים להוכיח שמשהו קיים מחוצה לנו, נראה שאנחנו גם לא יכולים להוכיח שיש תודעה מחוצה לנו. בתודעה הכוונה ליכולת שלנו לחוות את העולם ואת עצמנו. לחוות רגשות כמו שמחה, לחוות חושים כמו הראיה, לחוות מחשבות של עצמנו, לחוות שיש אני קיים. כל אחד ואחת יודעים שיש להם תודעה. ההוכחה שבאמת יש תודעה היא שאני חווה את עצמי ואת מחשבותיי ואת רגשותיי ואת חושיי. אז אם יש הוכחה שיש תודעה, מה הבעיה בעצם?
הבעיה היא שהתודעה היא חווייה אישית שרק היחיד חווה. אני, למשל, יודע שאני חווה ולכן שיש לי תודעה, אבל אני לא יודע האם למישהו אחר יש תודעה חוץ ממני. כאן אנחנו מגיעים לבעיה המסתורית השניה. בגלל שהחווייה המודעת היא חווייה אישית, נראה שאין לנו יכולת להוכיח שליצור אחר יש תודעה ולא משנה האם מדובר במחשב, זבוב, כלב או בני אדם אחרים. אנחנו מניחים שלכל שאר בני האדם שסביבנו יש תודעה כי הם מתנהגים בדומה לנו ומשום שאנחנו יודעים שלנו יש תודעה כנראה שגם לשאר יש. אבל, מה יקרה כשבעתיד נבנה רובוטים מתוחכמים, כמו בסדרה ווסטוורלד, רובוטים שרק יחקו את ההתנהגות האנושית ללא תודעה? למען הפשטות נניח את התרחיש הבא, בעתיד אנחנו מצליחים לבנות רובוט שנראה כמו אדם וההתנהגות שלו נקבעת בעזרת סט ארוך מאד מאד של חוקים. כל חוק אומר לרובוט מה לעשות במצבים שונים. חוק אחד למשל יקבע לרובוט שבמקרה שמושיטים לו יד, הרובוט צריך להושיט יד בחזרה. חוק אחר יהיה שברגע שאומרים לרובוט שלום הרובוט צריך להגיב חזרה במילה שלום. משום שבתרחיש הפשטני הזה הרובוט לא לומד כלום, אלא רק מבצע פקודות בצורה אוטומטית, כמו רפלקסים, אפשר להניח שלרובוט לא תהיה שום חווייה מודעת (בדומה למצב בו אנחנו בשינה עמוקה ללא חלומות. אין לנו חוויות מודעות כלל ובכל זאת המוח מתפקד ועושה פעולות פשוטות ללא שום מודעות). עכשיו תארו לכם שאתם נפגשים עם הרובוט הזה. כשאנחנו נראה את הרובוט, אנחנו נראה שגם הוא מתנהג בדומה לנו, ממש כמו שאר האנשים ולכן נניח שיש לו מודעות בדיוק כמו לנו, למרות שאין לו!
ווסטוורלד (WestWorld) פתיחת העונה הראשונה
סדרה הממחישה שאלות פילוסופיות כבדות משקל על תודעה, חופש בחירה ומוסר
אם כך, להניח שיש מודעות ליצור אחר, רק בגלל ההתנהגות החיצונית שלו, היא לא שיטה טובה כדי לקבוע האם יש ליצור אחר מודעות. אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים עם בני אדם אחרים. המסקנה היא שאין לי הוכחה האם לאדם אחר יש תודעה או לא. לחדור למוח של האנשים האחרים גם לא יעזור. במקרה כזה נראה פעילות מוחית מורכבת, אבל לא נמצא שום הבדל בפעילות המוחית כך שנוכל להגיד שזהו יצור בעל תודעה. אנחנו יודעים, למשל, שכנסתכל על מוח של אדם שמודע כרגע לתמונה שהוא רואה, לעומת אדם שראה את התמונה להרף עין וכלל לא מודע לתמונה, נראה שבאדם שמודע לתמונה פועלת רשת מוחית מאד ענפה בכל רחבי המוח ואילו אצל האדם שלא מודע לתמונה נראה פעילות מצומצמת רק באזורי ראיה שכן הצליחו לראות את התמונה (אך ללא מודעות לתמונה). הבעיה היא ששוב אנחנו מסתמכים על דיווח של האדם שהוא אכן חווה ובגלל שאנחנו מכירים את ההתנהגות הזו מעצמנו אנחנו מניחים שאם כך גם האדם השני חווה חווייה מודעת ואז אנחנו מחפשים למצוא הבדלים מוחיים. שוב נתקענו באותה הבעיה, אנחנו מניחים שיש תודעה ואז מחפשים פעילות שתסביר אותה מבלי לדעת האם הפעילות הזו היא באמת החווייה המודעת. עד שלא תהיה לנו תיאוריה מהי תודעה (אם זה בכלל אפשרי), לא נדע איך להוכיח למי יש חווייה מודעת ולמי לא.
אנחנו לא יודעים להוכיח שיש תודעה מחוץ לעצמנו, אך האם זה אומר שאני לא חושב שיש תודעה לאישה שיושבת מולי כעת בבית הקפה? בודאי שאני חושב שיש לה תודעה בדיוק כמו לי. אבל, שוב, אם אנחנו מנסים להסביר את המציאות בעזרת הלוגיקה, אנחנו צריכים לתת הסבר איך זה יכול להיות שאי אפשר להוכיח שיש תודעה מחוץ לעצמנו. יש כאן משהו מוזר, רמז לתובנה עמוקה יותר על המציאות שעוד לא הצלחנו לפצח.
אי היכולת שלנו להוכיח שיש משהו מחוצה לנו או תודעה אחרת מחוצה לנו הן תובנות מטלטלות ששמות את כל המציאות המוכרת לנו בסימן שאלה גדול. עד שלא נבין את העומק, למה אי אפשר להוכיח שיש עולם חיצוני לנו ומה זה אומר על מבנה המציאות, נצטרך לחיות עם אי הודאות המשונה הזו ועם האפשרות שאולי אחד מהתרחישים הבאים הוא נכון, גם אם הסיכוי לכך הוא מאד קטן. פשוט כי אנחנו לא יכולים לשלול אותם לחלוטין:
משום שאנחנו "תקועים" בתודעה של עצמנו ובחוויות החושיות שלנו יכול להיות שהתודעה שלנו כלל אינה נמצאת איפה שאנחנו חושבים שאנחנו נמצאים ברגע זה. ממש כמו שבחלום אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים על אי נטוש, או חוף הים או בחללית בדרכה למאדים ובעצם אנחנו נמצאים על מיטה, כך גם, אולי אנחנו בעצם נמצאים באיזה ניסוי מתוחכם, מחוברים למכונות שמפעילות אצלנו חוויות חושיות כאילו שאנחנו כרגע קוראים את הפוסט ההזוי הזה וחיים את החיים האלה. הרבה סרטים כבר נעשו על הרעיון הזה, כמו הסרטים המטריקס והתחלה.
ואולי כל היקום הזה הוא רק סימולציית מחשב ביקום מתוחכם או עתידני יותר? במקרה כזה, אנחנו וכל החומר והכוכבים ביקום הם רק עוד שורות קוד במחשב. תרחיש כזה משמעותו היא שהכל הוא סוג של מידע. החומר, האנרגיה וכן התודעה. מידע אפשר לקודד ולהעביר ממכונת חישוב אחת לאחרת וכך אפשר בעקרון להעביר את "היקום כולו" ואת התודעות השונות ממכונת חישוב אחת לאחרת. אבל, מהן מכונות החישוב הללו, שאנחנו רק קודים שרצים עליהם? האם הן בעצמן אינן גם רק עוד מידע שניתן לקודד? האם גם הן רק קודים שרצים על מכונת חישוב נוספת?
כמובן שלא צריך מכונות חישוב שמישהו בנה, בטבע עצמו אנו רואים מכונות חישוב שיכולות להיווצר ללא יד מכוונת תבונית. המוח שלנו ושל בעלי חיים אחרים הוא דוגמה למכונת חישוב שכזו. נראה שמידע יכול להסתדר למבנים שישתמשו במידע אחר ויעשו בעצמם חישובים.
האם יש משהו מעבר למידע? האם כל המציאות כולה היא סימולציות בתוך סימולציות בתוך סימולציות..? מידע שמסתדר במבנים שונים ומשונים ויוצר היררכיות מבניות? כאן אנחנו כבר נכנסים לרעיון מעניין יותר, כי עם כל הכבוד לטכנולוגיות שלנו, הן סתמיות ולא מעניינות. לא סביר שהמציאות כולה תוכל להיות מוסברת רק מתוך ההבנה המוגבלת שלנו ברגע זה בזמן. במקום, אנחנו צריכים לשאוף לפרוץ אל מחוץ לתבניות של המקום והזמן בו אנחנו נמצאים. לפרוץ ולנסות להבין בעזרת כלי ההגיון את האינסוף. גם אם ההצצה הזו היא רק הצצה קטנה ורגעית, עדיין זוהי קפיצה מטאורית מבחינתנו שחושפת איזהו חלק קטן מהמציאות כמות שהיא. כך בתהליך ארוך ואיטי נוכל להתקרב להבנת המציאות כולה.
ואם כל הפוסט הזה נראה לכם הזוי מדי, נסו לחשוב על הטיעון הלוגי הבא,
אנחנו יצורים חיים שהתפתחו באבולוציה. בעקבות ההתפתחות הזו יש לנו כלים מוחיים מסויימים שכוללים מודעות ומודעות עצמית, חשיבה לוגית וחשיבה רגשית. חלק מהתהליכים הללו מודעים ורובם הגדול אינם מודעים. אלו הנתונים והאילוצים שאנחנו תקועים איתם. אין לנו כרגע דרך להעצים את היכולות הללו מעבר ללמידה ארוכת שנים וללמידה כלל אנושית לאורך הדורות. כעת נשים לב לאחד מהכלים המוחיים הללו. היכולת להכליל ולהסתכל על הדברים "מלמעלה". זוהי יכולת מאד חשובה ואנחנו משתמשים בה בזמן הערות כל הזמן. ההבנה למשל שיש אני קשורה ליכולת הזו. בתור ילדים אנחנו קולטים אט אט שיש כאן מי ששולט בתנועות הגוף וכך אנו מכלילים את התופעות האלה ומבינים שהגוף הוא שלנו, אנחנו שולטים בו ושיש "אני". כך בחיי הערות שלנו אנחנו אוספים מידע, שוקלים אותו בצורה רציונלית, מכלילים אותו, עושים לו הפשטות ומבינים תובנות חדשות. אבל, בזמן שאנו חולמים, למרות שאנחנו מודעים למה שקורה בחלום, המוח לא מתפקד במלוא עוצמתו כמו בזמן הערות. לכולנו קרה שרק כשהתעוררנו מחלום הבנו שזה היה חלום ועד כמה הדברים שקרו בו היו מופרכים. למשל, דיברנו עם אנשים שכבר נפטרו או שלא ראינו כבר שנים, או קפצנו ממקום למקום ועירבבנו אירועים מתקופה אחת וממקום אחד עם אירועים מתקופה ומקום אחרים. אבל, בזמן החלום לא שמנו לב לכך. הכל היה נראה לנו הגיוני. היכולת הלוגית הגבוהה הזו לזהות אירועים, להכליל ולהוציא מהם מסקנות היתה כבויה. רק אחרי שהתעוררנו, חזרה היכולת המוחית הזו ואנו הבנו מיד שהכל היה בראשינו. היום אנחנו יודעים להצביע על האזורים המוחיים הספציפיים שאחראים על החשיבה ההגיונית הזו ואכן הם פחות פעילים בזמן שנת החלום. אלו הם אזורים מצחיים (פרונטליים) שקשורים לזיכרון העבודה שלנו וליכולות חשיבה גבוהות.
בזמן שנת החלום אנחנו לא מבינים שאנו בחלום ולא שמים לב אפילו לכך שיש המון רמזים בחלום עצמו לכך שזו לא המציאות האמיתית. אין לנו את היכולת השכלית לשים לב לחוסר העקביות שיש בחלום ולהשוות אותו עם זכרון מהחיים האמיתיים שלנו. כעת, השאלה המתבקשת היא, אולי חסר לנו איזה רכיב שכלי שכזה גם בזמן הערות שלנו?
אנחנו התפתחנו לשרוד, זוהי המשימה העקרית של המוח שלנו. אכן, בזמן הערות יש לנו יכולות נוספות שאין בזמן החלום. בעזרת היכולות הללו לא רק שהצלחנו לשרוד לאורך ההיסטוריה, אלא גם להשתלט על הפלנטה שלנו ולהבין תובנות רבות מאד ומרשימות מאד על המציאות. אבל אולי חסר לנו רכיב שכלי שלא התפתח לאורך האבולוציה של המין שלנו? רכיב שבדומה להבדל בין חלום לערות, הוא הכרחי כדי להבין משהו בסיסי על המציאות שלנו. כמו שבזמן חלום אין לנו את היכולת להבחין ברמזים ולהוציא מהם את המסקנה שאנחנו בחלום, כך בזמן הערות חסר לנו רכיב אחר שיגרום לנו לשים לב לרמזים פשוטים מאד ולהבין מהם תובנה מעמיקה אודות המציאות האמיתית שלנו? שימו לב עד כמה זה מצחיק אחרי שהתעוררנו להיזכר איך בחלום לא שמנו לב לדברים פשוטים מהם מיד היינו אמורים להבין שאנחנו חולמים. האם אנחנו מפספסים גם בערות דברים פשוטים כאלה פשוט כי אין לנו את הרכיב השכלי המתאים? אנחנו בטוחים שהכל עקבי במציאות כפי שאנו חווים אותה בערות, אך בעצם היא לא עקבית, וזה נראה לנו כך רק משום שחוסר העקביות הזו עדין מדי ליכולות שלנו?
אולי, כמו בסדרה ווסטוורלד, אנחנו רק רובוטים בכלובים, בניסוי כלשהו ללא הרכיבים המתאימים כדי לעלות על כך?
ושוב, אם ננסה לצאת אל מעבר לגבולות המוכר לנו, אולי יש שכבות עמוקות יותר למציאות שאנחנו פשוט לא מסוגלים עדיין לשים לב אליהן ללא הרכיב השכלי שחסר לנו? ואפילו שהרמזים מול לעיניים שלנו, אנחנו פשוט עוורים להם?
נקודה מעניינת היא שאפשר לאמן את עצמנו לשים לב שאנחנו בחלום. מצב כזה בו אני יודע שאני חולם נקרא "חלום צלול". יש שיטות איך לאמן את המוח שישים לב לסוג מסויים של חוסר עקביות בחלום וכך להבין שכרגע הוא נמצא בחלום. בעזרת האימונים האלה אנחנו בעצם מעירים את האזורים שפועלים פחות בדרך כלל וכעת הם שוב פועלים יותר בזמן החלום. שיטה אחת להגיע לחלום צלול היא להסתכל על שעון פעמיים. בזמן הערות צריך להסתכל על שעון, לראות מה השעה, להסיט את המבט מהשעון ומיד שוב להחזיר את המבט אל השעון. בגלל שעושים את זה מהר יחסית, כשנחזיר את מבטנו אל השעון אנחנו נראה בזמן הערות שהשעה נשארת אותו הדבר. צריך לחזור הרבה פעמים במשך כמה ימים על התהליך הזה עד שהמוח יתרגל מדי פעם לעשות את בדיקת הערות הזאת. בשלב זה, בגלל שהמוח למד לעשות את הבדיקה הזו, ברגע שנכנסים לשנת חלום, המוח בשלב מסויים ינסה לעשות את בדיקת השעון הזו גם בחלום. בגלל שבזמן החלום המוח לא עובד במלוא עוצמתו, אין עקביות ואז כשמחזירים את המבט אל השעון לראות שוב את אותה השעה, לפתע נראה שעה אחרת לגמרי. כך נדע שאנחנו בחלום. זוהי בדיקת מציאות שמזכירה במקצת את הרעיון של הטוטם מהסרט "התחלה".
טריילר של הסרט "התחלה". המחשה קולנועית של הגבולות המטושטשים בין מציאות וחלום
בעזרת השיטה הזו הצלחתי להיכנס למצב של חלום צלול עשרות פעמים וככל שיש יותר נסיון אפשר גם לשלוט יותר ויותר בעלילת החלום. מאד מומלץ לנסות!
כל כך הרבה פעמים הייתי בטוח שזו המציאות ושאין טעם כלל לעשות את הבדיקה, ובכל זאת עשיתי. כמה הופתעתי לגלות שבעצם אני נמצא כרגע בחלום..
הדבר המצחיק הוא שאותה הרגשה בדיוק יש גם בזמן העירות. ברור שזוהי המציאות ולא חלום ולכן אין טעם בכלל לעשות את הבדיקה. אך לא, הביטחון שלנו מהי המציאות האמיתית כלל אינו מוצדק!
השיטה הזו מערערת את תחושת המציאות וכמו שראינו עד עכשיו, זהו דבר טוב, להבין שאנחנו כלל לא מבינים מהי המציאות. אותה תחושה ברורה מאליו היא אשליה מתמשכת ותו לא. התחלנו את הפוסט מסלידה מהסתמיות של הקיום והגענו לכך שהמציאות בעצם נסתרת מעינינו וכלל אינה סתמית. כמו שהבטחתי, המשמעות הזו מהולה בטילטול ובעמידה אל מול האינסוף והאפסיות. כעת נשאלת השאלה, מה אתה מעדיף, ומה את מעדיפה? את הסתמיות האשלייתית והנוחה שמשחררת מפחדים קיומיים או את העומק שמפגיש אותנו עם פחדים קיומיים ועם משמעות ונשגבות גדולים?
אני בוחר בנסיון לגעת בנשגב ולהבין את המציאות כמות שהיא. אז הבה ונמשיך במסענו.
כמו שאפשר לאמן את מוחינו לדעת שאנו חולמים, האם אפשר לאמן את עצמנו לראות עוד עומקים ושכבות חדשות של המציאות?
נראה שהבעיה המרכזית היא שבמקרה של חלום צלול הרכיב כבר קיים במוח רק פעיל פחות ואז בעזרת אימון גורמים לרכיב לפעול יותר. אבל אם חסר לנו רכיב שכלי מסויים, לא משנה כמה נתאמן לא נצליח להוסיף אותו. נשמע כמו טיעון טוב, אבל הוא לא מדוייק והמצב מורכב יותר. הדוגמה הזו של הרכיב החסר בחלומות אינה הדוגמה היחידה למצב כזה בו לא היינו ערים למשהו קודם וכעת אנחנו כן ערים לו. יש עוד דוגמאות לכך, למשל קריאת מילים. לפני שלמדנו לקרוא ראינו צורות חסרות פשר, אבל לאחר שלמדנו לקרוא, לפתע אנחנו רואים מילים בעלות משמעות ואי אפשר להפסיק לראות מילים. גם אם אני אנסה להסתכל על מילה בעברית מבלי לנסות להבין אותה, עדיין אני מיד אקרא ואבין אותה. לפני, לא היה לי רכיב שכלי כלשהו וכעת, לאחר למידה, יש לי אותו ואני לא יכול להתעלם ממילים. בתור מי שלומד פיסיקה אני יכול להעיד שאותה תופעה מתרחשת גם כשלומדים את השפה המתמטית שמתארת את הטבע. כשלומדים חשבון איפיניטיסמילי, לדוגמה, מאד קשה להבין בהתחלה את הרעיונות בו, אך לאחר מספיק שיעורים ותירגול פתאום מבינים את הרעיונות ומה לעשות איתם. אז לפתע הם נראים פשוטים וברורים ואז רואים אותם פתאום בכל מקום ובכל תופעה בטבע שרוצים להסביר. הנה שוב, בעזרת הלמידה נוסף רכיב שכלי חדש ששם לב לרמזים בסביבה. רמזים שלא יכולנו לראות לפני הלמידה הזו אך לאחר הלמידה הם ברורים.
אם כך, יש תקווה שבעזרת לימוד אפשר לפתח את עצמנו ולהוסיף רכיבים שכליים חדשים. לימוד והתפתחות גם של עצמנו, אבל גם של התרבות האנושית כולה, כך שעם הדורות נוכל להישען על מה שגילינו עד כה ועל הרכיבים שפיתחנו עד כה כדי להמשיך ולפתח רכיבים שכליים חדשים ומשוכללים יותר ובעזרתם לחשוף עוד שכבות מציאות שכרגע נסתרות מאיתנו (בהנחה שהתרבות שלנו תמשיך להעריך את חשיבות האמת, היופי, העומק, ההתפתחות, המשמעות והרציונליות לאורך הדורות. הנחה שנראית פחות ופחות טריוויאלית בימינו). זו הסיבה בגללה בחרתי להתעמק בפיסיקה ופילוסופיה, כדי להמשיך במסע הגילוי של המציאות האמיתית. ולמרות שאנחנו בתחילת הדרך כבר גילינו תובנות מטלטלות אודות הטבע בעזרת הפיסיקה. תובנות כמו התשתית הארבע מימדית בה אנו קיימים והאפשרות לקיום תשתיות מסוגים שונים במקביל לתשתית של היקום שלנו. תובנות מתמטיות לגבי תוכונות מיוחדות שיש לאינסוף ותובנות לגבי המוזרות הגדולה של החלקיקים שבונים אותנו ואת היקום, כפי שהם באים לידי ביטוי בתורת הקוונטים.
בשלב הזה בדרך כלל הרבה אנשים פונים לפתרונות הקסם ובטוחים שכל מה שתיארתי עד כאן הוא הוכחה לקיום של יד מכוונת תבונית כלשהי (יכול להיות אלוהים, אלים, ישויות אור או חייזרים מתקדמים, תלוי עם מי מדברים). אבל כל מה שתואר כאן לא מוכיח שום תשובה סופית אלא רק מעיר אותנו לראות את האמת הפשוטה, אף אחד לא יודע מהי המציאות כמות שהיא. לאף אחד אין פתרונות. אבל, מה שכן בטוח הוא שהמציאות כפי שאנו מכירים אותה היא רק קצה הקרחון של משהו עמוק הרבה יותר, כנראה אינסופי. אני חושב שכשרואים רק חתיכה קטנה מהקרחון, וכשרואים שכנראה הוא ממשיך הרחק הרחק לתוך המעמקים האפלים, אין מקום לחשוב שאנחנו כבר יודעים את הפתרון. מחשבה כזו מזלזלת בעומק האמיתי של הדברים. מצד שני, גם לא צריך לחשוש כל כך מאי הודאות שמונחת לפנינו כי אי הודאות הזו קשורה קשר הדוק לאינסוף אותו אנחנו מנסים להבין. במקום לפחד ולהציע פתרונות קסם, צריך לצאת עם ראש מורם למסע המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים לעשות. המסע אל מעבר לסתמי, אל הבנת הנשגב. המסע להבנת המציאות האמיתית בה אנו חיים.
