בן דודי לא התגייס לצבא ההגנה לישראל. הוא שוחרר מסיבות רפואיות. אמיתיות. ואף שניתן לטעון שהיה יכול להתנדב אני חושב שאי גיוסו נמצא בגבולות ההגיון, בפרט שכל כך הרבה אנשים בריאים לא מתגייסים כיום.
בן דודי הצעיר, שככל הנראה אין לו תעודת בגרות, מבלה את ימיו בעבודה בשירות מכירות טלפוני ואני מאמין כי הוא מתפרנס בכבוד. את ארוחות הצהריים הוא מבלה עם חברים בשווארמיה או על טוסט טוב. את הערבים הוא מבלה עם משפחה ו/או חברים בארוחה של סטייק עסיסי על מנגל. את סופי השבוע (וגם חלק מלילות סוף השבוע) הוא מבלה במועדונים עם חברתו לחיים וחבריו.
בן דודי מעלה לאינסטגרם תמונות משגרת יומו. מעבודתו ליד הטלפון, מארוחות השחיתות אך בעיקר מבילוייו במועדונים ובערבי שתייה. הוודקה זורמת כמים. על השולחן פיצוחים או מליחים אחרים. ברקע נשמעת מוזיקה מקפיצה. האנשים מחייכים, צוחקים, רוקדים.
בן דודי, אני מניח, אינו עשיר. הוא חי ממשכורת נמוכה. אך הוא עשיר בדרכים אחרות: בסביבה אוהבת, בחברה אוהבת, במיעוט דאגות. בן דודי, אני חושב, זוכה לרגעים רבים של אושר.
אני מקנא בחייו של בן דודי. לפחות בחיי האינסטגרם שלו. אלה חיים אחרים, כה זרים מחיי. מאז זכיתי לעצמאות בגיל 18 לא ידעתי דבר מעבודה כבדת ראש, מלימודים אינסופיים וקשים, מבדידות. יותר מכל אני מקנא ביכולתו פשוט ליהנות. לא לחשוב. כלומר, לא לתת ליום יום, לחיים, לחלוף להם לצידו, אלא לתפוס את החיים, לנער אותם, להתעמת איתם, למצוץ את לשדם, לאהוב אותם.
עוד שלושה שבועות, אולי.