אני ונועם הולכים לחדר הכושר ביחד כבר חודש וחצי בערך.
אני יודע זה לא נשמע הרבה זמן. זה כנראה נובע מכך שזה באמת לא הרבה זמן. הייתי יכול לומר משהו מנופח כמו: "אבל זה הרבה בשבילי," או "צריך להתחיל ממשהו," או משהו כזה. אבל זה נשמע לי מטופש ולא נכון. אנחנו הולכים לחדר הכושר מזה חודש וחצי בערך וזהו. זו לא תקופה מרשימה זה פשוט פרק הזמן נכון לעכשיו.
נועם, למקרה שלא הזכרתי את זה מספיק, הוא אחד משני החברים הכי טובים שלי. אנחנו מכירים אחד את השני מהיום הראשון של בית הספר התיכון. או יותר נכון מסוף היום הראשון, כאשר הוא בא אלי אחרי סוף השיעור ושאל אותי אם אני אוהב לשבת לבד. לפני שהספקתי לענות הוא כבר סיפר לי על כל הספרים שהוא קורא ועל משחקי המחשב שהוא אוהב לשחק בהם ולי היה חבר חדש (גם אם לא ממש הבנתי את זה).
החברות שלנו התבססה עוד יותר כבר ביום השני ללימודים, בשיעור ספורט. אין כמו לעמוד לצד מישהו במשך עשרים דקות רצופות ולהקיא ביחד את ארוחת הבוקר על הדשא כי אתם שתי פדלאות שלא יכולות להחזיק מעמד שתי דקות רצופות בריצה. שנינו ידענו כבר אז שלא נולדנו לקריירה של ספורטאים – ועשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי שלא לסטות מהמסלול הזה. במילים אחרות, את שיעורי ספורט העדפנו לבלות על הגג של הבית שלו מאשר באולם ההתעמלות.
עם השנים אני שיניתי קצת את הגישה שלי להתעמלות. אם בסיום התואר הראשון כשחגגתי בהשתתפות לצד נועם במרוץ "הקילומטר העירום" לצד נועם וכמה עשרות סטודנטים (מהן שתי סטודנטיות) ומעט מאוד בגדים – ועוד לא הצלחתי לסיים אפילו אותו בלי להתקרב בצורה מסוכנת לאירוע לב – בסוף השנה הראשונה של התואר השני כבר הקפדתי על שגרה של ריצות שמונה קילומטרים, שלוש פעמים בשבוע.
אמנם הפסקתי עם המנהג הזה אחרי כחצי שנה, אבל באופן כללי השתדלתי לרוץ מדי פעם ולהיות יותר פעיל. גיליתי שיש משהו ממש מרגיע בריצה. סוג של מדיטציה. זמן שבו אתה יכול לחשוב על הכל ולא כלום. להתמכר לכביש ולקצב צעדיך. קרה לי לא פעם בשנים האחרונות שבלי שום סיבה הגיונית נעלתי את נעלי הספורט ופתחתי בריצה חסרת מטרה.
אבל למרות זאת אני חייב להודות שאני נוטה להיות די פדלאה. אני מבלה הרבה יותר מדי זמן בבית מול המחשב מאשר בפעילות ספורטיבית מהנה ולעולם לא הצלחתי להתמיד בהליכה לבריכה או לחדר כושר (ויש לי כרס קטנה שתעיד על כך). אני מניח שבגלל זה נמנעתי מלנסות להירשם לחדר כושר או לבריכה בשנים האחרונות.
אלא שהשנים עוברות, עברתי לפני כשנה וחצי את גיל שלושים והדבר שחשבתי שלי לעולם לא ייקרה – קרה לי. התחלתי לשים לב לבריאות שלי. כן, כן. עד כמה שאני שונא להודות בזה, בשנים האחרונות אני עובר בהדרגה תהליך שבו אני יותר שם לב למה אני אוכל, יותר מקפיד על איך שאני חיי, ויותר חושב על מה נכון לגוף שלי. מי היה מאמין, הא?
אז עם המעבר שלי לטבעונות לפני כשנה שברתי שיא של כ-17 שנים בתור "הצמחוני שאוכל הכי פחות ירקות ופירות בעולם." והתחלתי לאכול ענבים, אפרסמונים ואפילו סלט ירקות. התחלתי להקפיד על לקחת ויטמינים. התחלתי לשמור על *סוג של* דיאטה מאוזנת – וכן כן, התחלתי גם לשחות (הרופא אמר שזה טוב לעקמת שלי או משהו).
הבעיה הייתה שאני מכיר את עצמי, ועצמי טוב מאוד בלהבטיח לי הבטחות אבל הרבה פחות בלקיים אותן. אז החלטתי לשכנע את נועם להצטרף אליי. הרעיון היה פשוט: נירשם ביחד לחדר כושר שיש בו בריכה, וכל אחד מאתנו יהיה אחראי לוודא שהאחר מגיע אליו. אם רק אחד מאתנו נרשם לבד הוא מוצא מיליון תירוצים לא ללכת, כי למי באמת יש כוח לזוז מהבית שלוש פעמים בשבוע כדי לעשות כושר? אבל הרבה יותר קל ומפתה לצרוח על החבר הכי טוב שלך שיזיז את התחת וילך לחדר הכושר כי הוא משלם עליו מלא כסף וזה חשוב לבריאות וכו'.
נועם עצמו זרם עם הרעיון פחות מטעמי בריאות ויותר כי הוא חשב שזו הזדמנות מצוינת להוריד במשקל. עם להודות על האמת גם אני פיתחתי קצת פנטזיות על ריבועים בבטן במקום שבו כרגע יש סתם עיגול אחד גדול. כך או כך, לפחות מבחינת ההתמדה, בינתיים זה עובד. אמנם זה רק חודש וחצי, אבל בדרך כלשהי נכון לעכשיו לפחות, אנחנו מצליחים לגרור זה את זה ולעשות שלוש פעמים בשבוע התעמלות. זה הישג די מרשים בשבילנו.
אני גם מרגיש שינוי מסוים. בזמן שאנחנו מתעמלים הלכתי והעליתי בהדרגה (ולמען האמת בלי לשים לב) את המהירות בהליכון שלי. ולמרות זאת אני כבר לא מוצא את עצמי מתנשף אחרי חמש דקות של ריצה. גם באופניים החשמליים ובשחייה אני מרגיש שאני הולך ומשתפר. נועם עצמו, שמתמקד באימוני כוח, העלה קצת את המשקלים שהוא עובד עליהם ונראה שגם הוא מרגיש יותר בנוח (למרות שזה לא מונע ממנו לקטר על זה כל פעם מחדש).
העניין התמוהה היחיד הוא – שזה לא מוצא שום ביטוי במשקל שלנו. למעשה אני אפילו עליתי קילוגרם וחצי בתקופה הזאת. אני מניח שזה קשור לעובדה שאני מרשה לעצמי לאכול הרבה יותר בזמן האחרון, מתוך אמונה שאני אשרוף את הקלוריות האלו בחדר הכושר. אני נוטה בקלות לשכוח שאימון של שעה שורף בערך שתי פרוסות לחם – ולא חצי מגש פיצה טבעונית.
אבל הקטע המשעשע הוא, ואני אסתכן בלהישמע לא ציני לשם שינוי, שאני נהנה מזה בלי שום קשר. אני נהנה מהמאמץ. אני נהנה מתחושת ההישג. אני נהנה מלהתנשף ולהזיע ומהמקלחת הארוכה שאחר כך. אני נהנה מהשיחות הארוכות שלי ושל נועם – בעיקר כי ברובן אני מדבר והוא פשוט מקשיב כי אין לו מספיק אוויר כדי לענות. אני נהנה מהשקט המופלא שמתחת למים בבריכה בין רגע אחד שאני עולה לקחת נשימה למשנהו. אני נהנה מהתהליך, בלי קשר לתוצאה.
...ובכל זאת, רק כדי להבהיר: אם אני לא מפתח ריבועים בבטן אני הולך לדרוש את הכסף שלי בחזרה.