באקראי, בלי שמי התכוון לכך, בלי אמן שהגה ובצע, רק בזכות העין הרואה, בזכות ההכנסה למסגרת, בזכות הצילום, יכול כל אובייקט מהמציאות להיות לאמנות.
נדמה לי שאפשר להרחיב ולהוסיף לעשרות הגדרות האמנות גם את זו, המסתפקת בהפיכת אובייקט כלשהו למושא התבוננות, זאת אומרת לאמנות.
הנה למשל, כאן למעלה, צלמתי בצעידת הבוקר במצלמת הסמרטפון שעלי, את צינורות ההשקיה, את קופסאות השירות, את החבורים ומפרקי התאורה לעמודי התאורה החדשים שהוקמו בטיילת שרובר, בירושלים.
לכל האובייקטים שצלמתי היתה פונקציה במציאות, היה להם יעוד.
אבל ברגע שצלמתי אותם והקפאתי בתוך מסגרת, חסלתי אותם, נשלתי אותם מתפקידם, אין להם יותר יעוד, חוץ מאשר להיות מושא של התבוננות. הם נהיו דימויים, כל מתבונן יראה בהם מה שיתחשק לו, כטוב בעיניו, ברוחו ובדמיונו.
עכשיו משנוטרלו מיעודם, אבדו את הפונקציונליות, נוכל לראות אותם בעיניים אחרות, פתאום נבחין בצבעים וביחסים ביניהם, נראה את הצורות, את קווי המתאר, את הקומפוזיציה. פתאום במקום לחבר אותם לעמודי התאורה, שיובאו לפה על ידי משאיות, נראה את היחס בין הרקע שנכנס לפריים ובין האובייקט המככב, נדמיין לנו מה שנרצה, פתאום ממכשירים\אמצעים תהיה לנו אמנות.
אם זו אמנות טובה או גרועה - זו שאלה אחרת.
כתבה וצלמה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה