ינעל דין באבור אילי ג'באכ - כבר עשרה ימים שאני מוצאת את עצמי במצג של עליבות מפוארת. כמו הגברת עם הקמיליות, מוטלת גוססת על המיטה עם קצת פחות מ- 38 מעלות חום... כן, אני יודעת שבאילת 45 מעלות היום - אז מה? תנו לגסוס בשקט.
בשאר הזמן אני עסוקה בללחוש את ייסוריי (הלך הגרון, אין קול) ובלהפיץ את חיידקי שווה בשווה בין שני הגברים שבחיי - והם, כדי לא להעליב אותי - או את המיקרובים, פתחו את דלתות מחיצות האף ומאז מארחים אותם בחוסר רצון. לא רק שהמסכנים שחיים לצידי מנוזלים וסובלים עצמונית, הם גם צריכים להתעורר אין ספור פעמים בלילה משיעול קורע לב ובטן של patient zero.
אני נוטה להפיל את האשם במצבי העגום על בריכת השחייה בקאנטרי.
נשבעת לכם שפעם הייתי אחרת - עמדתי מול גדודי אל קסאם משופמים שהגיעו מהגנים ומגינות השעשועים בגבורה עילאית. שרדתי בתי חולים ומלכה אם אחת עם "דוקטורט במיקרוביולוגיה מעשית", אבל מאז שעשיתי מעשה ונרשמתי לבריכת השתן.. סליחה, השחייה... של הקאנטרי, אין אפס! פעם אחר פעם אני נופלת כמו איזה זבוב. אני כבר לא יכולה למנות את מספר הפעמים שאני מוצאת את עצמי בפוזה הבלתי נחשקת בעליל הזאת מתחילת השנה - ומילא אם היתה מרסנת לי קצת את התאבון - אבל גורנישט... אוכלת, מקנחת ובוכה.
מכיוון שיש לי יותר מדי זמן פנוי "ולי כל כחח כחחח נושא מזכרת" - חזרתי שוב אל השכונה. בפעם הקודמת החזרתי אתכם אל ילדונת שהלכה ל"קייטנת דודה" בחיפה - הפעם אני רוצה לספר לכם על קייטנות האמת.
רגע לפני שפרץ הקיץ התחיל הזמן למשא ומתן - לאיזה קייטנה הולכים השנה - האם להסתפק בקייטנת שכונה, שהוציאה אותנו מדעתנו בשלב מסויים מחוסר מעש ומסגרת - או לשחרר את היד החוסכת ולהעביר אותנו את הכביש לקייטנה בבית ספר. הקייטנה בבית ספר היתה לא משהו בלשון המעטה - בברושור סיפרו לנו מה צפוי לנו: פעמיים יום כייף בבריכת בית צ'רנר ובשאר הזמן הילדים יקבלו שוקו ולחמנייה, יציירו ויעשו עבודות יצירה - מקרא - שרשרות ומחזיקי מפתחות מחוטי פלסטיק. בשאר הזמן הצקנו זה לזה והמחזנו שירים - אם תהייתם מאיפה זה בא....
אבל... אבל היתה גם את ה- קייטנה בהא הידיעה - ההיא שמעבר להרי החושך או נכון יותר מעבר לשד' ירושלים - "קייטנת רמות ים אשר על ים רמות" היא קייטנת הספורט של גבעת עלייה. אוי, כמה שחלמנו עליה - קודם כל היו אוספים את המאושרים באוטובוס, והם קיבלו חולצה שיכלו להשוויץ איתה כל השנה - והכי חשוב היה שם ים, ולא פעם-פעמיים אלא בכל יום. חוץ מזה עשו שם כל מיני דברים מגניבים כמו... לאכול שוקו ולחמנייה, לצייר, יצירה - למשל שרשרות מחוטי פלסטיק - ואפילו שירים המחיזו. 
הורי, כמובן, לא חשבו שאוטובוס חולצה וים מצדיקים את הפער המכובד מאוד שבין שתי הקייטנות לילדים לא מסובסדים ולכן התעקשו על הקייטנה הפושטית בבית הספר ואני - כמו שאתם מכירים אותי כבר - לא נכנעת בקלות ולכן "מה לא עשיתי כדי להתחמק מרוע הגזרה - בכיתי, ת'חננתי על נפשי, נשבעתי בחרמות ובנקמות" עד שבקיץ שבין כיתה ג' ל- ד' זה עבד והוריי רשמו אותי אל מלכת הקייטנות.
בבוקר הראשון קמתי כולי נרגשת, לבשתי את החולצה החדשה מעל בגד הים והלכתי להסעה. ביום השני כבר קמתי בחוסר חשק. ביום השלישי קמתי עם חום - מה זה חום, בוערת. מהר מאוד אל החום התלווה שיעול עמום ומטריד שהלך והתעצם עד שאפשר היה לחשוב שגידל חיים משל עצמו. הורי המוכים הטיסו אותי אל הרופא המיתולוגי של ילדי יפו, ד"ר חזקיה, שפסק בנחרצות קוקלוש - שעלת! אין יותר ים בשבילה... מה קייטנה, איזה קייטנה. שום קייטנה. חשוב לקחת אותה למקומות יבשים - ים יבש? לא! נגמר ויכוח. וכך תם ולא נשלם פרק קייטנת גבעת עלייה בחיי. במקום שלושה שבועות של אושר - 3 ימים ושעלת.
כל אותו הקיץ השתעלתי. כל שבת הוריי ארזו אותנו ונסענו אל מה שאבא כינה "אקווה וולווה", הלא היא עין חמד (אקווה בלה) בהרי ירושלים - כדי שהילדה תנשום אוויר פסגות. לגבעת עלייה לא רשמו אותי יותר אף פעם - אני לא זוכרת גם ששוב ביקשתי.
אז אני לא מבינה למה אומרים שהספורט טוב לבריאות? 
הייתי שמחה לצרף לכם רשומה על סרט, ספר או הצגה טובה - אבל למי היה כוח לעשות משהו חוץ מלמות במיטה בשקט.
יאללה, זיין געזונט - שניהיה כולנו בריאים.