לא כתבתי כאן זמן מה אבל הצמצומים בצלחת נמשכים.
נכנסתי כבר לשגרה מסויימת סביב זה.
כמו שכתב המשורר: המלחמה ברוך נמשכת.
למרות אי אלו חריגות : משולש פיצה. מנת פלאפל.
שיפודי כבד ולבבות. ופה ושם שוקולדים וגלידה.
ביום חמישי עליתי על המשקל ההוא שהיה לי לגרדום בפעם הראשונה.
השקילה החודשית הראתה שירדתי שני קילוגרמים נוספים.
והשגתי את מטרתי: החלפתי קידומת. וכעת אני 79 קילוגרמים.
אני שואפת שעד סוף החודש הזה אגיע למשקל 75 קילוגרמים
וזה המשקל שמלפני כ13 שנים.
בינתיים, אתמול במפגש השישי בוקר עם גיל נכנסתי לדלתא
וקניתי ששה זוגות תחתונים רכים מעוצבים .
מה שנקרא תיגמלתי את עצמי על המאמץ ועל ההישג.
כרגיל, גם החלפנו בינינו ספרים: נתתי לה לקרוא את `יומן חורף`
של פול אוסטר. פנינה רכה מרגשת וכתובה כל כךטוב
שחשתי סחרחורת קלה לאורך התקופה שקראתי בו.
היא השאילה לי רומן מתח שמתרחש בלונדון שנקרא `אחות`.
אפרופו ספרים: `עשן הזמן` הפאב המדליק בעיר העתיקה
יצא ביוזמהל ספרי רחוב והוא מניח ספרים על אדן החלון
של מרכז האומניות ואפשר פשוט לבוא ולקחת וגם להוסיף ספרים.
מצאתי שם הבוקר שלושה ספרים שיצאו ב`עם עובד`
לפני מליון שנים. כבר כמה שנים שאני עושה אוסף של
הספריה המדהימה הזו.
בזמנו מצאתי בעם עובד את מורה הדרך
אשת האיים הפילאית.
ושוב אני נזכרת בארגזי אוסף הספרים שהשארתי מאוחר
באילת בחצר הבית של מלכה לפני שלוש שנים
ובאותו חודש אוגוסט השתוללה סופת ברקים וגשם עז שניתך
כילה את הספרים ומה שלא נרטב התמלא עובש.
אגב, יוזמת הבוק סרפינג הבאר שבעית מצתה את עצמה
והוכרז על סגירת הקבוצה.
השתתפתי בשני מפגשים
ולהערכתי חלק ממה שקרה זה שהנחתה את הקבוצה מורה
.רווקה מזדקנת חביבה ומאד פוליטקילי קורקט.
האווירה שנוצרה היתה של העדר להט ותשוקה.
לא שהצטרפתי לוועד המארגן שניסו להקים פה.
אז באמת שאין לי זכות להעביר מבחוץ ביקורת.
כמו כן קראתי החודש את `קופסא שחורה עמוס עוז .
לא נפלתי מהכסא.
הרעיון טוב ויש פוטנציאל ממומש בחלקו למערכת היחסים של זוג גרוש.
אבל הדחיסה של המסרים הפוליטיים גרעה מערכו.
גם לא מצאתי את היופי הפנימי של הדמויות. הן הטילו עליי שיממון ודכאון.
מה שכן היה יפה היה תיאורי הנופים הבתים והחצרות.
לצערי שוב ההצמדה של התיאורים לדמויות היתה בנאלית ומחושבת.
(הנכד משפץ בית עתיק , הבעל משפץ חירבה בירושלים.
הסבא הרוסי בנה חצר הזויה בזיכרון יעקב וכו וכו ).
העיסוק בכתיבה עצמה נדחק לשוליים.
אם כי אני בונה לי את הספר בראש.
אולי כי אוגוסט. אולי כי חם. ועמוס.
החלק השני של הספר הראשון שכתבתי,
החלק שעוסק בגברים בחיי וביחסיי עם דמויות האב שהיו לי
ובכלל במושג אבהות וגבריות די תקוע.
עדיין אמורפי.
אם החלק הראשון שעסק בדמויות האם בחיי ובנשים במשפחה
על רקע הצפון הקר ועונת החורף בעיקר
הרי שהחלק השני ממוקם באילת ובסיני בדרום הלוהט ועונת הקיץ בעיקר.
ומשום מה הוא מכאיב לי יותר מאשר הכתיבה על הנשים המסוייטות של משפחתי.
אולי כי הגברים נטשו. בזה אחר זה את הנשים .
אולי כי הגברים היו כוח שכל כך רציתי שיהיה לי
ובהעדר אב תומך חמקו ממני תחושות היכולת והשליטה
ובמקום זה צברתי חוויות של נטישה .
ואולי כי כשסיימתי את החלק הראשון נאנחתי עמוקות
וסברתי שהנשים היו ללא ספק היסוד המדכא בחיי ובאישיותי.
נוצרה אצלי הציפיה שכשאכתוב על הגברים ועל אבי
אחוש הקלה ושחרור שמחה וקבלה
הסתבר לי שכשאני פורטת את היחסים עם הגברים
גם שם אני מוצאת עלבון וצער.
עם זה יותר קשה לי להתמודד.
נשות משפחתי היו משמעותיות הרבה יותר כי הן היו נוכחות .
הגברים היו יפים ונעדרים.