ואז החלטתי להמשיך ולחיות את חיי כאילו ולא היה זעזוע. אני משתדלת להתנהל כרגיל, להישיר מבט, להרים ראש ולהתקדם. מצד שני, אי אפשר לטמון את הראש בחול ולומר לא היה, כי היה. כשהמחשבות מציפות אותי וזה קורה בדיוק בשעות האלה של הערב אני מרגישה מן חוסר בטחון, עצב וצורך להיכנס למיטה, לכסות את עצמי מכף רגל ועד ראש ופשוט להעלם. להעלם לאנשים שסביבי ולהעלם גם קצת לעצמי.
מבחינתו, הכל מאחוריו. העבודה שלו מעסיקה אותו מאוד, הוא מגיע הביתה לאחר שהוציא המון אנרגיה. אני רואה על פניו את היום הקשה שעבר, מבלי לשאול הרבה שאלות, אני מעמיסה צלחת עבורו בדיוק כמו שהוא אוהב. הוא אוכל ואני שותה קפה. בסיטואציה הזו אני תמיד נזכרת בהורים שלי - היא היתה דואגת לאבא שלי לארוחה בכל פעם כשחזר מהעבודה. כך היא היתה יושבת מולו כשהיא אוחזת בידה כוס תה חם והם היו מדברים שעות ארוכות (אולי לי, כילדה, נדמה היה שעוברות שעות), אהבתי את החמימות שהיתה מפגינה כלפיו והוא היה תמיד אסיר תודה על כך.
השיחות שלנו עמוקות יותר מבעבר. הוא מספר, מפרט וחולק איתי את היום ואת התלבטויותיו וכך גם אני. מי שיראה אותנו מהצד לא יבין איזה קושי מתחולל בתוכי. אני מביטה בו ומבינה שמה שקרה לו יכול לקרות לכל אחד. וזה אכן קורה להמון אנשים ונשים. ואז אני מנסה לשכנע את עצמי שהגיע הזמן לסלוח, שהגיע הזמן לשחרר, להפסיק לאחוז במה שעבר ונגמר, לחשוב טוב, לחשוב חיובי.
אבל אני עובדת על עצמי.
אני חיה את היום ההוא כאילו היה רק לפני כמה שעות. אני נזכרת בשקרים, ב"פגישות העבודה" שלו איתה, בניסיונות השכנוע שלו שאין שם שום דבר מלבד עבודה, בחיבוק המזויף שלו, וכל הזמן אני שואלת את עצמי פעם אחר פעם למה לא התעוררתי קודם, הרי האינטואיציות שלי דיברו אלי כל הזמן, אבל אני בחרתי להאמין לו פעם אחר פעם, והוא ניצל את האמון שנתתי בו.
והנה הוא פה, מולי, אנחנו יושבים יחד, צוחקים, מדברים, משתפים, חיים כזוג לכל דבר, הוא מביע חיבה, מפרגן, הזמין לנו חופשה בחו"ל - ואני מבולבלת....הכל מתעורר בי שוב, המחשבות והרגשות מתערבבים להם ונמהלים אחד בשני. כל הסחרור הזה מכניס אותי לדילמות קשות יותר ומתוך הכאב והקושי שוב אני מחליטה להמשיך הלאה, כי אופציה אחרת כרגע לא באה בחשבון, אני חייבת לתת לזה צ'אנס, לשים הכל בצד, להסתכל לעבר האופק, לנשום עמוק ולצעוד לעבר החיים.