אני יודעת, עבר נצח מאז הפרק האחרון. מגיעה לי סקילה.
להגנתי יאמר שזה כנראה הפרק הארוך ביותר שאי פעם כתבתי, ובהחלט הכי ארוך עד כה בפאנפיק - 4,625 מילים, שזה יותר משישה עמודי וורד. שוב נכנסתי לשוונג של "הרגע האחרון" וכתבתי הכל כמעט במכה (מה גם שעזר לי שהיה לי שליש פרק כתוב מראש, ותודה לקורס הקיץ במתמטיקה על ההשראה), ואני חושבת שאני פשוט צריכה להכריח את עצמי קצת יותר בנוקשות לכתוב מעתה והלאה. ושוב תודה ללילי רייט, הבטא והחברה הכי טובה שיש. 
הערות לגבי הפרק:
הקריאה הכללית של "אף אחד!" שנמצאת בהמשך הפרק לא נובעת מבושה לגבי הנושא המדובר. היא שם משיקולים ספרותיים לגבי ההתחברות של הבנים, אז אל תחשבו שזה לא הולם, או בעל משמעות נסתרת. 
עוד חלק שאולי יגרום לכם להרים גבה הוא איך שטובי זורק את הנושאים שוואלרי מדברת עליהם בהתלהבות בתור כותרות ריקות שכאלה. אז רק כדי שיהיה ברור, כל הדברים שוואלרי מתרעמת עליהם הן בעיות רלוונטיות ומדאיגות ביותר, ואני לוקחת אותן במלוא הרצינות, ממש כמו ואלרי. טובי, לעומת זאת, קצת פחות. (כןכן, נקודת המבט של טובי הפעם! כנראה חשוב לציין שיש כמה הערות בעלות אופי מיני, אז ראו הוזהרתן. למרות זאת, עדיין אגדיר את הפרק כPG-13. פשוט... חזק. בנוסף, הפרק דן ממש קצת ובאופן לא מפורש בהפרעות אכילה, אבל בצורה אופטימית [לגבי העתיד והתגברות על המצב], כך שאני לא חושבת שזה אמור להפריע.)
ועכשיו לתוכן עצמו - ההומור כאן נשמר ואפילו הוגבר, לאלה שדאגו מהרצינות של הפרק האחרון. מצד שני יש לנו גם קצת אנגסט הפעם, ולמרות שהפרק הוא מנקודת המבט של טובי, יש כאן גילויים מפתיעים על אליאס, ובכלל - חצי מהפרק יסוב סביבו, וכך גם חצי מהפרק הבא (היכונו לנקודת המבט של תאליה!). בנוסף, את "פרח החיים", התבנית הגיאומטרית שמוזכרת, אפשר למצוא בתמונה של הבלוג - זה הסימן המוזר מעל היד עם העשן.
ובכן, עכשיו שסיימתי לעייף אתכן, רוצו לקרוא. ותצביעו בסקר!
מקווה שתהנו,
לורה 
~
"Everyone is a moon, and has a dark side which he never shows to anybody."
-Mark Twain
מכירים את ההרגשה הזאת, כשמישהו שקרוב אליכם סובל, אבל אין שום דבר שאתם יכולים לעשות כדי לעזור?
(כמובן, אם הייתי אומר לוואלרי שאני מרגיש חובה לעזור לה היא הייתה צוחקת לי בפנים.)
זה פשוט... אני אפילו לא יכול להתחיל לדמיין מה עובר עליה כרגע. היא נקרעה מהחיים שלה בפעם המי-יודע-כמה ונזרקה למסע הזה, שרק התחיל וכבר נראה מסוכן הרבה יותר מכפי שכולנו שיערנו. היא מרגישה כמו טעות אחת גדולה, אני יודע. מה שאמרה אתמול לגבי אבא שלה – או יותר נכון, הצורה שבה אמרה זאת – גרם לי להבין עד כמה היא לבד.
וחוץ מהעניין הברור מאליו עם ההורים שלה, יש גם את כל הדברים האחרים.
כשרק הכרנו – בימים הראשונים ההם, כשהיינו בדרך למחנה – היא לא הייתה מדברת הרבה. השיחה האמיתית הראשונה שלנו הייתה אחרי הלילה הראשון שנאלצנו לבלות בחוץ. ישבנו בצד הדרך, מביטים בכוכבים, ופתאום היא התחילה לדבר – היא סיפרה לי על הדברים המוזרים שקרו סביבה כשהייתה ילדה; על איך שהגיעה לבית יתומים עם דבר מלבד השרשרת ואותה שמיכה, שנלקחה ממנה בסופו של דבר; המשפחות שאיתן גרה, אבל תמיד כשהייתה מגיעה למשפחה מספר ארבע הייתה שותקת ומתכנסת בעצמה, גם כשאזרתי אומץ לשאול. ''יש דברים שעדיף שלא יאמרו,'' אמרה אז, מבטה נעוץ בשמיים המתבהרים. ''תאמין לי. אתה לא רוצה לדעת.''
היו לי את התיאוריות שלי, אבל שמרתי אותן לעצמי.
בחלק מהדברים הבחנתי, ואני עדיין מבחין בהם כל יום. הפחד הבלתי מוסבר שלה מרעמים, שגובל בהתקפי חרדה. הדמעות שעולות בעינייה אחרי שהיא שותקת יותר מדי (בזמנים כאלה אני מקלל את עצמי, ממהר להצחיק אותה באיזה סיפור טיפשי על המחנה, על ג'ק ורייצ'ל או על אמא שלי ששוב שלחה לי תזכורת לקנות לה תה ארל גריי לפני שאחזור הביתה לחגים). הצורה שבה היא מתכווצת כשהיא אוכלת ליד אנשים – אבל לפחות היא אוכלת, אני מזכיר לעצמי, יותר ויותר כל יום. מעולם לא היה לי מספיק אומץ לומר לה משהו על כך, במיוחד לא אז בהתחלה, כשלא דיברנו והיא לא אכלה, לפעמים במשך יום שלם. מאז שהיא הגיעה למחנה המצב משתפר, ולמרות שהיא עדיין מסרבת לגעת בבשר מתוך 'מניעים אידאולוגיים', היא בהחלט נראית טוב יותר מאשר אותו היום שבו היא פתחה לי את הדלת, מבט המום על פניה בעודה מעקמת את אפה נוכח צחנת ההידרה שעלתה ממני.
כן, המצב שלה בהחלט משתפר, אני מציין ביני לבין עצמי. אולי אפילו קצת בזכותי. וכל אותן בעיות שאני לא יודע לתת להן שם, או אולי מפחד לעשות זאת – אחרי המסע יהיה לנו את כל הזמן שבעולם לפתור אותן. מה שהן לא יהיו.
אני נאנח ומביט בפניה הלחוצות אל חזי. היא שקועה בשינה עמוקה, כמו כל השאר. לין שומרת ליד המדורה, שקועה בדפי השרטוטים והחישובים שלה, מנסה למצוא דרך לזמן את יולנדה אלינו. אני שוקל להציע לה להתחלף, נזכר שאני לא יכול לקום בלי שוואלרי תתעורר ונאנח שוב.
מסיט קווצה של שיער ערמוני מפניה, אני מלטף בעדינות את הנמשים הבהירים שפזורים על אפה ולחייה, שצצו ממש בימים האחרונים שבהם נחשפה הרבה לשמש. משהו בחזה שלי מתפתל כשאני מבין שהיא באמת ובתמים יפהפייה.
לא שאני יכול לומר לה את זה, כמובן. היא תציע לי לקדוח כמה חורי איוורור בקרקפת, ותוסיף איזו הערה על החפצת נשים ודי-הומניזציה.
אני מחייך חיוך קטן, מדמיין אותה עומדת בעיניים רושפות ומעניקה לי את נאום מספר שבע. ואלרי היא הבחורה הראשונה שפגשתי שיכולה לדבר על מעמד האישה במשך שעות ועדיין לגרום לי להקשיב לכל מילה.
וגם הבחורה הראשונה שגורמת לי להיות ער כשהשמש לא זורחת, אני מציין, מעיף מבט לשמיים החשוכים. אם אני רוצה לתפקד מחר כדאי שאפסיק לנתח פסיכולוגית את ואלרי ואלך לישון.
המחשבה הקוהרנטית האחרונה שעולה בראשי לפני שעיניי נעצמות היא, אבא של ואלרי בטח ממש מגניב. אני מקווה שהוא לא ירביץ לי חזק מדי.
***
''בוקר טוב!''
''אמפף,'' אני נאנק. ''למה?''
''כי כבר עשר בבוקר ויולנדה כאן, ואנחנו רוצים לצאת למיזורי – '' פותח קולה של אנבת'.
''כי אתה נוחר.'' קוטעת אותה לין באדישות.
''תודה, לין.'' אני משפשף את עיניי מקורי השינה כדי שאוכל לפקוח אותן למבט נוקב, מביט באנבת' ופרסי שמשקיפים עליי (הראשונה בחוסר סבלנות מהול בשעשוע, והשני ברחמים). ''זה היית אתה? פרסי, חשבתי שאנחנו חברים.''
''סליחה, אחי. הן גרמו לי לעשות את זה.''
''הפרעת לי באמצע חלום,'' אני מהמהם, מתמתח ומתגלגל על הגב. ''הוא היה ממש מעניין.''
''אנחנו לא רוצים לשמוע!'' קורא ניקו. הוא יושב על ספסל פיקניק לא רחוק מאיתנו, ספון במעיל העור הרגיל שלו (כאילו זה לא בוקר שטוף שמש. בטנסי. באוגוסט) ושומע מוזיקה באוזנייה אחת.
''לא חלום כזה!'' אני צועק חזרה. אני שומע את ואלרי מצחקקת, ומבט מהיר שמאלה מגלה לי שהיא ישובה ישיבה מזרחית על הדשא, ג'ייד מאחוריה, קולעת שתי צמות מסובכות בשיערה המהגוני.
''בטח. לא חלום כזה,'' מהנהנת אנבת', חיוך רחב חוצה את פניה. התחבושת שעל זרועה חדשה, ולמרבה ההקלה נטולת כתמי דם.
''באמת!'' אני מתעקש, מתיישב ברוגז. ''חלמתי שאני חפרפרת.''
''מה עשית בתור חפרפרת?'' שואל ניקו בגבה מורמת.
''חפרתי.''
אני כמעט יכול לשמוע את ואלרי מגלגלת עיניים.
שאר הבוקר חולף בלי תקריות מיוחדות (אם להתעלם מתיק כלי הנשק שתאליה מפילה על רגלה של ג'ייד בליווי התנצלות לא אמינה בעליל, והשתיקה המוחלטת שבה האחרונה מקבלת את העניין). אנחנו בעיקר אורזים את שקי השינה שלנו לפני שפרסי מופיע, לאחר היעלמות לא מוסברת של חצי שעה, עם שני קרטונים צבעוניים בידו וחיוך רחב על פניו.
''זמן לארוחת בוקר!'' הוא מכריז. ''יש לנו נסיעה רצינית למיזורי, וכדאי שנאכל לפני כדי שלא נחנוק אחד את השני.''
לין מהנהנת בהסכמה. ''במיוחד מאחר שהייתי צריכה לפתוח את המנוע ולוודא שנוכל להתניע ידנית במקרה הצורך, אבל לא הייתי בטוחה שזה עבד, אז חיברתי את הכבלים למערכת המיזוג ואני לא יודעת אם – ''
''פרסי, אני חושב שאני אוהב אותך,'' אני ממלמל, עוצם את עיניי בתענוג כשהנגיסה הראשונה מהדונאט נכנסת לפי.
''אם אוכל זה כל מה שצריך כדי לכבוש אותך, חכה עד שתטעם את הלזניה הצמחונית שלי.'' ממלמלת ואלרי בטון יבש, שנוגד להיסוס שבו היא מושיטה את ידה אל אחד המאפים. חיוך קטן מתפשט על שפתיי המכוסות בזיגוג פיסטוק למשמע דבריה.
הצבע אוזל מפניה. ''טובי, לא. בבקשה אל תגיד את זה – ''
''הו, אני אטעם את הלזניה שלך.''
''אבל ביקשתי כל כך יפה,'' ממלמלת ואלרי, פניה מאדימות בעודה אוכלת את הדונאט שלה במהירות.
אני מגחך, ופתאום מבטה פוגש בשלי. שנינו מסמיקים ומשפילים את עינינו לקרקע: היא בטח מנחשת על מה אני חושב, אבל משום מה יש לי תחושה שהמחשבות שלה לא שונות משלי.
''אז, אה, מה אמרת לגבי הציוד שצריך להעמיס?'' אומר ניקו במכוון ובקול רם, מביט בתאליה במבט מלא משמעות. בת זאוס מנתקת את מבטה המשועשע ממני ומוואל.
''אה... כן.'' היא מבינה את כיוון המחשבה שלו. ''צריך לשים את כל התיקים בתא המטען. כלי הנשק כבר שם, אבל תיק העזרה הראשונה לא ארוז, וארגז הכלים של לין כבד מדי בשבילי.'' היא אומרת בבושה, כאילו מתוודה על רצח.
ובכן, רצח וחוסר יכולת להרים משהו הם כנראה שווי ערך בעינייה של תאליה.
''אני אעשה את זה,'' אני אומר במהירות, לא נותן לאף אחד הזדמנות להגיב בעודי קם מהדשא וצועד לעבר התיקים שלנו, שמונחים כולם יחד בערמה ליד המיניבוס החבוט – אם כי השלם – שחונה בשולי המדשאה.
לא הרבה זמן לאחר מכן אני משליך את החולצה שלי הצידה על הדשא, מוחה את הזיעה ממצחי. התיקים מתבררים ככבדים, ורבים יותר משחשבתי.
השערות הקטנות שעל עורפי סומרות כשאני מרגיש מישהו מביט בי. משוכנע שאני יודע מי זה – זו, אם לדייק – אני מחליט לשתף פעולה, שפתיי מתעקלות.
באנחה דרמטית, אני רוכן להרים את ארגז הכלים של לין, מרגיש את שרירי הזרועות שלי מתהדקים במאמץ. אחרי שאני מניח את הארגז הכבד בתוך נבכיו של המיניבוס ומתרומם, אני מגלגל את כתפיי לאחור, מוודא ששרירי הגב שלי מופנים לכיוונה של ואלרי, יודע שהיא מסתכלת.
ואכן, כמה שניות אחרי כן, ''שתוק.''
''לא אמרתי כלום!''
''אהא. תמשיך ככה.''
***
אני מציץ במסך הטלפון שלי ונאנח. השעה היא רבע לשלוש בצהריים, מה שאומר שנשארו עוד לפחות שעתיים עד שנגיע ליער על שם מארק טווין במיזורי.
פרסי, שיושב במושב לידי, מגחך. ''תסתכל על הצד החיובי, יצאנו סוף סוף מקנטאקי.''
אני מצטמרר. ממשלת קנטאקי משקיעה בעבודות תשתית בכבישים שלה הרבה יותר מדי. ''אל תזכיר לי.'' אני נאנח. ''הלמבורגיני הצהובה הזו שהייתה תקועה לידנו בפקק נראתה כל כך מפתה...''
''לפחות אנבת' נרדמה,'' אומר פתאום אליאס מלפנינו, מסתובב ועומד עם ברכיו על המושב, משעין על סנטרו על ריפוד הבד. ''אני מתכוון, היא מעניינת והכל. אבל הרצאה על החיים של מארק טווין היא לא בדיוק מה שאני רוצה לשמוע בנסיעה של כמעט שש שעות לפגוש את אמא שלי.'' עיניי האגוז שלו מנצנצות, ואני קולט בהן שמץ של ירוק.
''איך דמטר, באמת?'' תוהה פרסי. ''אתה חושב שהיא תהיה בצד של ארטמיס?''
אליאס נאנח, מנער מפניו את תלתליו בתנועה שמתחילה להיראות כמו הרגל. ''היא ממש נחמדה; קשה לי להאמין שהיא תכעס על ארטמיס, או על ואלרי לצורך העניין. במיוחד עכשיו, כשפרסופונה נמצאת מעל האדמה והכל.'' הוא מטה את ראשו בהירהור. ''ובכל מקרה, היא בדרך כלל קצת... מרחפת.''
אני מחייך בשעשוע, לא מסגיר את ההקלה שאני חש. ''טוב לדעת.'' אני מעיף מבט לאחור. ''הייתי אומר את זה לוואל, אבל היא נרדמה יחד עם בת' ולין במושב האחורי.''
''תראה אותן, מתכרבלות יחד,'' אומר פרסי בחיבה. ''השיער של אנבת' נראה כמו כדור אבק.''
''אני עומדת להגיד לה שאמרת את זה,'' קוראת ג'ייד בעליזות ממאחורי ההגה. תאליה מגלגלת עיניים ושוקעת עמוק יותר אל תוך המושב שלה.
''אני היחיד ששם לב למה שהולך בין שתי אלה?'' ממלמל ניקו מזווית פיו, מקפיד להשאיר את קולו נמוך.
פרסי, אליאס ואני נועצים בו מבט. ''למה אתה מתכוון?''
''תאליה בקושי מסכימה לדבר עם ג'ייד, וכשהיא חייבת, היא עושה את זה בלי הרבה...'' הוא מחפש את המילה. ''כבוד.''
אני מעביר יד בשיערי. ''חשבתי שזו פשוט תאליה שמתנהגת כמו תאליה.''
ניקו מניד בראשו, ואני מבחין פתאום בעגיל השחור שנעוץ באוזנו – כנראה מאחר שהוא חסר אוזניות. ''היא גם הפילה תיק מלא בסכינים על הרגל שלה היום, ולג'ייד אפילו לא היה אכפת.'' הוא נאנח. ''אני לא יודע. אולי אני סתם מדמיין דברים.''
כולנו שותקים לרגע, מהרהרים בדבריו. עכשיו כשאני חושב על זה, תאליה באמת עוקצנית יותר מהרגיל לידה, אני חושב, תוהה מה זה אומר, ורושם לעצמי הערה מנטלית לדבר על זה עם ואלרי מאוחר יותר.
כאילו כתגובה למחשבותיי, פרסי אומר פתאום: ''עזבו את תאליה וג'ייד – מה קורה בינך לבין ואלרי?'' הוא ממרפק אותי קלות.
אני מביט בהם בכל התמימות שאני יכול לגייס. ''אין לי מושג על מה אתה מדבר.''
''נו, באמת. אפשר לחתוך את המתח המיני ביניכם בסכין,'' אומר ניקו, מפתיע את כולנו. הוא מושך בכתפיו בתגובה למבטים המופתעים שהוא מקבל. ''מה? אני בכל זאת מבין קצת באנשים חיים.''
''אז... אתם יחד? או שהיא רק נותנת לך להנות מהספק?'' שואל אליאס, חיוך קטן משחק בזוויות פיו.
אני מושך בכתפיי בניסיון להסוות את חוסר האונים שאני חש נוכח השאלה הזאת. ''אני לא ממש יודע. אני מתכוון...'' אני נאנח. ''לא ממש הספקנו לדבר על זה לפני שהעניינים התחילו... להסתבך.''
''מפריע לך שאתם בני דודים?'' שואל פרסי בחוסר טקט אופייני. אני מחייך.
''לא ממש. דיברנו על זה, ו – טוב, כל המשפחה האולימפית – וכל מערכת יחסים בין שני חצויים – היא גילוי עריות אחד גדול. כלומר, זה לא ש...'' אני משתתק, ואז מודה באמת, ''טוב, אנחנו פשוט משתדלים לא לחשוב על זה.''
פרסי מהנהן וטופח על גבי לאות תמיכה. ''בהתחשב בעובדה שטכנית, אנבת' היא האחיינית של תאליה ואני ותאליה בני דודים, אז...'' הוא עוצר במבוכה. ''כן, אני מבין למה אתה מתכוון.''
''אבל עשיתם דברים, נכון?'' שואל אליאס בהתעניינות לא אופיינית. ''כלומר,'' הוא ממהר להסביר את עצמו, מבויש פתאום, ''רואים שאתם... אה, מעורבים אחד עם השנייה.''
''אה – כן.'' אני משפשף את עורפי. ''כלומר, התנשקנו והכל. הפעם הראשונה הייתה בתפוס את הדגל – ''
''ידעתי!'' קורא פרסי בניצחון.
'' – אבל לא באמת היה זמן מאז.'' אני מסיים. ''כלומר, ארטמיס הכירה בה והכל התחיל... לצאת קצת משליטה.''
''אבל איך אתה מרגיש כלפיה?'' שואל אליאס, מחזיר את האמון שלי במין הגברי כבעלי סוג כלשהו של רגישות. ניקו ופרסי מביטים בי בציפייה.
''אני... חושב שהיא מגניבה.'' למראה המבטים שלהם אני ממהר להוסיף: ''ומצחיקה, וחכמה, וכל זה. כלומר, היא יודעת הרבה על כל מיני נושאים שבחיים לא שמעתי עליהם, אז אני מניח שאפשר לומר שהיא מעניינת...''
''מישהו יודע איך לדבר על בנות,'' מעיר פרסי בשעשוע.
''...והיא יפה, אני מתכוון, מאוד. העיניים המנצנצות האלה, והשיער, ואיך שהוא לא אדום ולא חום, אתם יודעים? והנמשים שהתחילו לצוץ על האף שלה...'' אני תופס פתאום שאני מברבר, וקוטע את עצמי לפני שהמצב יעשה מביך. ''וגם, היא די שווה.'' אני מסיים בנונשלטיות.
''כן, יחסית לבחורה,'' אומר אליאס כבדרך אגב.
אני מחליף מבט עם פרסי, שמחליף מבט עם ניקו, שנראה כאילו בדיוק הודיעו לו שהשאול נסגר לרגל שיפוצים.
''למה אתה מתכוון?'' שואל פרסי לבסוף, מצחו מקומט בבלבול.
''ואלרי יפה מאוד, והגוף שלה בסדר, אני מניח. אני לא בדיוק האדם המתאים לשפוט,'' הוא אומר בביישנות, מביט בנו מבעד לריסים כהים ולתלתלים בהירים.
הלסת שלי נשמטת. ''חכה, אתה – ''
''אתה הומו?!'' צועק פרסי בקול.
''מי הומו?'' שואלת ג'ייד.
''אף אחד!'' כולנו קוראים במקהלה. חוזרים למעגל המכונס שלנו, אני, פרסי וניקו בוהים בבן דמטר בעירוב של הפתעה ובלבול.
הוא נראה מובך מתשומת הלב הפתאומית. ''זה לא ממש סוד,'' הוא ממלמל. ''רוב האחים והאחיות שלי יודעים.'' עיניו מורמות אלינו בחשש. ''זה מפריע לכם?''
''ברור שלא!'' אני אומר בביטחון. ''ברור שלא, נכון?'' אני מעיף מבט בשניים האחרים. פרסי נראה מופתע, אבל סקרן; ניקו עדיין נראה כאילו מישהו הכה את פניו בלבנה.
''היי, אין בעיה, חבר. הומואים זה מגניב!'' אומר פרסי בעידוד, שולח אליי מבט לא בטוח, כאילו שואל: הייתי בסדר?
אני מהנהן, לא מצליח לשלוט בחיוך שעולה על פניי.
***
''אלים, הגב שלי,'' נאנקת ואלרי בעודה מדלגת החוצה אל שמש אחר הצהריים.
''הוא לא היה מרגיש ככה אם לא היית מתכרבלת עם אנבת' ולין,'' אני ממלמל ברוגז, מנסה להסוות את הקנאה בקולי. ואל מחייכת בקנטרנות ומפריחה לעברי נשיקה; לין מוציאה את הלשון בהתגרות.
אנבת' מחייכת לרגע לנוכח חילופי הדברים, ואז פונה לאליאס בסמכותיות שאליה אנחנו רגילים. ''אתה יודע איפה בדיוק דמטר נמצאת?''
''לא ממש.'' הוא משיב, עדיין מעט מבויש. ''אבל היא כאן, איפשהו.''
הנערה הבלונדינית מצמצמת את עיניי הסערה שלה לעברו.
''מה לגבי טיול?'' מכריז פרסי, מטיל את זרועו סביבה. ''בואו נסתובב עד שנמצא אותה.''
כולנו מחליפים מבטים – חוץ מתאליה וג'ייד, היות והראשונה מתעלמת מהאחרונה בהפגנתיות, אני מבחין – ואז מושכים בכתפינו. ''למה לא?''
אנחנו נועלים את יולנדה קרוב ככל האפשר לקצה השמורה (ומנתקים את לין ממנה בכמה איומים גרפיים במיוחד), ומתחילים ללכת. כמו שקורה לעיתים קרובות בקבוצה גדולה, מתפתחות כמה שיחות שונות; אני נודד בין כולן, לא משתתף באמת באף אחת מהן, מחייך כשאני רואה את ואלרי מרצה לפרסי המבולבל על חוסר השיוויון בין משכורות של גברים לנשים, אנבת' לצידו מהנהנת בהערכה ומגבה אותה בנתונים סטטיסטיים.
מתקדם הלאה, אני שומע בחצי אוזן את ג'ייד מנסה לשווק לניקו עגיל בעבודת יד שהכינה לפני כמה שבועות במחנה, לפני שהאוזניים שלי קולטות את הצליל המרוחק.
"כולם, תעצרו.''
שמונה זוגות עיניים מופנים אליי.
"אתם שומעים את זה?" אני שואל, מביט בהם.
ואלרי מקמטת את מצחה לפני שעינייה נפערות בהבנה. "כן," היא ממלמלת, מתחילה לצעוד עמוק יותר אל תוך העצים.
"למה אנחנו עוקבים אחרי הקולות שבראש שלכם?" שואלת תאליה בגבה מורמת.
"לא, הם צודקים." אומר פרסי. "את לא שומעת?"
"את מה?"
"אני חושב שזו מסיבה." אומר אליאס, חיוך קטן על פניו.
***
"הו, נבט קטן ויקר שלי!"
אני מחליף מבט עם ואלרי. עיניי הבדולח שלה נראות משועשעות.
אחרי שדמטר מסיימת לחבק את אליאס למוות, היא פונה אלינו. "ואתם, יקיריי! הו, אני כה שמחה שהגעתם!"
"ציפית לנו?" שואלת אנבת' בהפתעה קלה.
"חשתי משהו ברשרוש העצים," עונה דמטר בחולמנות. "ואתם יודעים, שמועות מתפשטות כמו אש ביער עצי אלון." היא מצחקקת ואליאס מחייך.
אני מביט באלה ובבן שלה, מבחין בדימיון ביניהם: לשניהם יש עור בעל שיזוף עמוק, ואת אותן ידיים – מחוספסות כמו גזע עץ. כאן מסתיים הדימיון – שיערה הארוך של דמטר אסוף בראסטות חומות, שזורות עלים וניצני פרחים; שיערו של אליאס בהיר יותר ומתולתל, חלקים ממנו כמעט שרופים משמש. עינייה ירוקות עמוקות, בעוד העיניים של אליאס בצבע דבש עם רמזים לירוק עמום. ועדיין, יש איזו שלווה פנימית באופן שבו שניהם מחזיקים את ראשם, כתפיהם ישרות ומבטם חודר.
הו, אלים. אני נשמע כמו דמות בספר של ניקולס ספארקס. ממתי אני שם לב לדברים? אני מתכווץ. מכוניות! ג'י טי איי! גלישה! שמש!
"אז יקירי, מה שלום אבא? ואליאס, מה שלום הניצן הקטן?"
אליאס קופא למשמע דבריה. כולנו מחליפים מבטים מבולבלים.
"אליסטר," אומרת אמו בקול מסוכן. "אל תאמר לי ש – ''
"אליאס בסדר," פולט... אליאס. "לא נתתי לו להצטרף. הוא נשאר במחנה בזמן הקרב, כמו שהסכמנו." הוא בולע רוק ומנסה לחייך, אבל נדמה ששרירי פניו מסרבים לציית לו. "ויצאתי בלי שריטה, כמו שהבטחתי."
"אני רואה!" זורחת האלה. העצים מסביבנו מתחילים לרשרש. "לחמת כמו גיבור, בלי לנטול חיים. אפילו הצלת חיים, את אלה של אחיך." שיחים מתחילים לצוץ במקומות אקראיים מסביב, מלבלבים במהירות. "אתה מסב לי גאווה כה רבה, אליסטר." חיוכה של האלה גדל, נראה קורן מתמיד.
"אוקיי, מה קורה כאן?" ממלמלת תאליה. ואלרי מכחכחת בגרונה.
"דמטר, אה – גברתי." היא נראית מובכת למדי. ''אני, אליאס והשאר נמצאים כאן כדי – ''
''אליסטר.'' מתקנת האלה, פורעת בחיבה את תלתליו של בנה, ששמו בהחלט היה אליאס בפעם האחרונה שבדקתי. ''קל מאוד להתבלבל ביניהם, הם הרי כל כך דומים! אבל אליסטר, אתה כמעט בן שמונה עשרה עכשיו, לא כך?''
החיוך של אליאס בן החמש עשרה נראה כה שבור עד שאני חושב שאפילו לין מבחינה בו (בכל זאת, מדובר בבחורה שכמעט ישנה בתוך תא המטען של יולנדה כי החריקות של חלקי המתכת מרגיעות אותה).
''הייתי בן שמונה עשרה ביוני שעבר,'' ממלמל אליאס. דמטר מוחאת כף.
''אליסטר, יקירי, מגיעה לך מתנה.'' היא שולפת מבין קפלי שמלתה קמע כסף קטן. כולנו רוכנים קדימה כדי לראות.
''פרח החיים,'' מתנשמת אנבת', עינייה פעורות. ''דמ – גבירתי. האם את – ''
''כן, בת אתנה מבריקה שכמוך,'' זורחת לעברה האלה, והעצים סביבנו מתחילים לנשוב. ''זו הברכה הכי גדולה שאוכל לתת.''
''אה, מישהו מוכן להסביר מה זה?'' אני שואל, מרגיש די מטופש.
''כן, אני רק רואה עיגולים ועוד עיגולים.'' אני מעיף מבט של הערכה לעבר פרסי. תודה לאלים שאני לא האידיוט היחיד בקבוצה.
''פרח החיים הוא בעצם תבנית גיאומטרית, שמתוכה – ''
''אוקיי, קלטתי. מייצג חיים. פרח.'' פרסי מהנהן נמרצות. אנבת' מגלגלת את עינייה. ''תפסיק לקטוע אותי, מוח אצה.''
''מצטער, בת'. איבדת אותי ב"גיאומטרית".'' אני מחזק אותו ומושך בכתפיי.
''אל תדאגי, הוא איבד אותך הרבה קודם,'' ממלמלת ואלרי.
''רגע. הברכה הכי גדולה שתוכלי לתת – '' אומר ניקו פתאום. עיניו פעורות בתדהמה. ''זה לא ייתכן.''
''אתה תתקשה להאמין בכך, בן האדס. אתה מכיר רק מוות.'' האלה נאנחת. ''התליון הזה מסוגל להעניק חיים.''
דממה נופלת בינינו. דמטר מחייכת בשביעות רצון. ''הברכה הזו מאפשרת להפיח חיים בחפצים דוממים, ואף באנשים שאינם איתנו. אך ורק, כמובן, כל עוד הם עונדים את סמל הפרח, סמל החיים – וכל עוד מצב הגופה סביר מספיק 'כדי לקיים אורח חיים נורמלי' – ככה הרמס ניסח זאת. הוא חבר יקר; עזר לי לפתח את הדבר היפה הזה.'' היא מחייכת לעבר התליון הנוצץ בשמש. ''לדבריו, זו גרסה קומפקטית ונוחה יותר של גיזת הזהב.''
''אחותי, זה ענק.''
''תודה לך, בת הפייסטוס.'' דמטר מצמצמת את עינייה אל לין. ''את זו שהפיחה חיים במכונה, לא כך?''
''ובכן.'' לין מאדימה. ''אני מניחה אפשר לקרוא לזה ככה...''
''אמרי לי דבר אחד,'' האלה נוטלת את ידה. האישה הזו חברותית הרבה יותר מדי, אני מניד בראשי לעבר ואלרי.
היא מהנהנת, מסובבת אצבע ליד רקתה. וקצת משוגעת.
''האם נתת למכונה שם?'' שואלת דמטר בתקיפות.
יותר מקצת.
''אה, כן. אני עושה את זה לרוב המכונות שלי. לוואן קוראים יולנדה,'' מסבירה לין בגמגום קל.
''ברכותיי!'' קוראת דמטר פתאום, שולפת תליון נוסף מכיס שמלתה. ''חיים נמצאים בכל מקום, היכן שאנו בוחרים לקיים אותם. גם במכונות, והרי לשמות יש כל כך הרבה משמעות...'' היא טומנת את התליון בכף ידה של לין ההמומה. ''הוא שלך. את שונה משאר ילדי הפייסטוס. את... בוראת. ממש כמו אביך, והרמס, וכמוני.''
הפרצוף של לין נראה המום בערך כמו שאני מרגיש. אלים, אני אצטרך חומר ממש טוב כדי להתגבר על הדקות האחרונות.
''חכי,'' ואלרי מרימה את ידה, כאילו מבקשת לעצור את המתרחש. ''אנחנו כאן רק כדי לוודא שאת לא רוצה לפוצץ אותי כי אני טעות ממש ממש גדולה, ובמקום לבקש מאיתנו להוכיח את עצמנו, את מברכת אותנו בברכה הכי גדולה שחצוי אי פעם זכה לה, לא פעם אחת, אלא פעמיים?''
תאליה דורכת על רגלה בכוח. ''את צריכה ללמוד מתי לשתוק,'' היא מסננת. ואלרי משיבה לה מבט זועם, ואני מניח ידה מרסנת על כתפה.
"הו, ובכן, יכולתי לבקש מכם לקיים את המיסתירה – פולחן הסוד. ביוון העתיקה, נשים היו יוצאות למסע רגלי של בערך 30 קילומטרים מאתונה לאלאוסיס, שם היו עורכות טקס לזכר הניסיון שלי להעניק חיי נצח לאנושות באמצעות הכנסת תינוק לאש.'' דמטר שולחת לעברנו חיוך זורח. ''אבל הזמנים השתנו, ואני במצב רוח מצוין היום! ענבים?''
אנחנו מקבלים את הענבים בשתיקה לפני שאליאס/אליסטר מחבק את אמו לשלום, למרות התעקשויותיה החוזרות ונשנות שנישאר שם ללילה. ג'ייד מתנצלת בשם כולנו, אומרת שאנחנו חייבים להמשיך בדרך; השאר לא מסוגלים לעשות דבר חוץ מלהביט בנער המתולתל בבלבול.
''אוקיי, אתה מוכן להסביר מה לעזאזל הולך כאן?'' עוצרת תאליה כשאנחנו מתרחקים מספיק, עינייה רושפות לעברו.
''תעזבי אותו, תאליה,'' נוהמת ואלרי. ''אני בטוחה שיש הסבר הגיוני לכל זה.''
''אני לא אעזוב אותו, גברת לזניה,'' מדגישה תאליה בלעג, ''את אולי תתקשי להאמין, אבל אכפת לי לפחות מחלק מהאנשים שנמצאים כאן. אם אליאס, או שעליי לומר אליסטר, הוא לא מי שהוא טוען שהוא, הוא יכול להיות כל אחד. יכול להיות שהוא מהווה סכנה. ואני רוצה להיות זו שתקבל את העונג לשפד אותו אם זה המקרה.''
אליאס נסוג לאחור, מבוהל, עיניי הדבש שלו מתרוצצות בין כולנו. ''אני לא מסוכן. ואני אליאס. בבקשה, תנו לי להסביר – ''
''אז איך זה שאמא שלך חשבה שאתה מישהו אחר? מי זה אליסטר?'' דורשת תאליה, נעמדת מולו, מבטה מחשמל מרוב כעס. היא בקושי מגיעה לכתפיים שלו, אבל למרות הבדלי הגבהים ביניהם, הנער הגבוה בולע את רוקו.
''כמו שאמרתי לבנים מוקדם יותר, אמא שלי לא תמיד... מחוברת. היא בלבלה אותי עם מישהו אחר. אני אליאס, ואני בן חמש עשרה – ואני לא מהווה שום סוג של סכנה, אני מבטיח,'' הוא מנסה לשמור על חזות רגועה, אבל קולו רועד בפראות.
''עדיין לא ענית על השאלה,'' אומרת אנבת' בשקט. ''מי זה אליסטר? איך זה שדמטר לא זיהתה את הבן שלה?''
כתפיו של אליאס שחות. ''היא כן זיהתה אותו.'' הוא עוצם את עיניו. ''אליסטר זה אחי הגדול.''
אנבת' מרימה גבה. ''הייתי זוכרת אותו מכל השנים במחנה, אליאס. אין לך אח גדול.''
הראש שלי מתחיל לכאוב.
אליאס פוקח את עיניו, ואני כמעט נסוג לאחור מהכאב שמציף אותן. ''את צודקת. אין לי אח גדול.'' הוא מתיישב פתאום על אדמת היער, קובר את פניו בידיו. ''כבר לא.''
כולנו מביטים בו. אף אחד לא מעז להוציא הגה.
לאחר רגע שנדמה כמו נצח, הנער שלפנינו מרים את ראשו מכפות ידיו. הוא לוקח נשימה עמוקה, רועדת, ופותח בסיפור.