לא משנה כמה פאנארטים חמודים שלהם אמצא, תמיד אהיה צמאה לעוד.
הממ... הפרק הזה מנקודת המבט של ניקו. באיזשהו שלב בפרק ציינתי את השם "ברייס לורנס", ויש לציין שאין לי מושג איך כתבו את השם שלו בגרסה המתורגמת של דם האולימפוס, כך שפשוט תרגמתי מילולית בתקווה שזה ייקלע.
כתבתי את הפרק הזה לפני די הרבה זמן, אבל העברתי עליו עריכה קטנה עכשיו, ו... טוב, אני מקווה שהוא ימצא חן בעיניכם. קיוויתי לשכתב את הפרק הזה ואת אלו שאחריו, האמת, אבל בעקבות המחסום שאני חווה כרגע, שאני אפילו לא יודעת אם לקרוא לו מחסום, זה לא יצא ממש לפועל. נקווה שהפרק יהיה נסבל בכל זאת.
תלונה קבועה לפאנדום? אע, פרסיקו! יש שתי דמויות שאני מאוד אוהבת: בת הים הקטנה בגרסתה הגברית והסאסית יותר, ואנוביס בגרסתו הקווירית והפאנקיסטית. מה שאני פחות אוהבת זה את השיפ ביניהם? כלומר, אני מבינה שזה היה די מתבקש אחרי בית האדס, כשהתברר לנו שלניקו היה קראש ענקי על פרסי. אבל? כלומר, איך זה בדיוק יעבוד? כדי שפרסי לא יהיה עם אנבת' משהו צריך לקרות ביניהם. משהו שיהפוך את פרסי לעצוב, כי, אנבת'. ואז... כאילו... כתוצאה מכך פרסי יהיה עצוב... וזה יהפוך את ניקו לעצוב ואכול רגשות אשמה... ומה עשינו בזה בדיוק? מעבר לכך שבכמעט כל פאנפיקי הפרסיקו שקראתי יש רק אנבת' מתה וניקו עצוב (שני דברים שגורמים לי לרצות לאבד את ההכרה כדי לא לחוות את העולם הזה), ומעבר לכך שאני פריקית של פרסבת' (לא שאני עד כדי כך נוקשה בנוגע אליהם, אני משפפת גם שיפים אחרים איתם. אבל זה בכל זאת שיפ אלפא [לול] בעיני), אני פשוט לא יכולה לראות את השיפ הזה כשיפ שמח. או שיפ שיטיב עם אחת מהדמויות הכלולות בו. וכאילו, זה לא פוסל את השיפ לגמרי או משהו כזה, הוא יכול להיות אחלה שיפ-אנגסט, אבל שם זה נגמר מבחינתי? בכ"מ, זו גם רק דעתי, כן? פשוט מבאס אותי לפעמים שהוא נורא פופולארי כאס איטס נוט מיי שיט, אז אני יושבת בבלוגי הצנוע ומתלוננת.
זה הכל להיום~ (תצביעו בסקר~)
~.~
ניקו הביט בליאו בעוד שהוא נכנס לחדר, ידיו מלוכלכות מגריז עד המרפקים ומבטו מוסח. "ראית במקרה את תיבת הכלי – זו החולצה שלי שאתה לובש שם?"
ניקו הרגיש איך סומק קל עולה על לחיו. הוא הסיט את מבטו מליאו כדי שלא יראה, ומיהר למלמל בעצבנות, "כל הבגדים שלי בכביסה – וחוץ מזה, הבגדים שלי התערבבו לגמרי בשלך כך שזה כבר לא משנה."
ליאו חייך חיוך משועשע בצורה מרגיזה. "אה, לא נורא. גם ככה תמיד מבולגן בבית שלי. וזה דווקא מתאים לך בול, די אנג'לו." הוא הצביע קלות על החולצה של ניקו, עליה היה כיתוב "מדריכי ביתן הפייסטוס 2016" ומתחת ציור של פסטוס, שמלתעותיו היו סגורות על צווארה של גאיה.
ניקו לא ממש הסתכל על החולצה לפני שלבש אותה. כעת הוא הרגיש מבוכה עצבנית עולה בו. ליאו היה נחמד אליו מידי – ניקו כמעט התגעגע לליאו הישן, שתמיד התבדח ספק על ניקו וספק איתו בזהירות מוקפדת, כאילו הוא ברצינות מפחד ממנו.
זה לא שניקו אהב שאנשים פחדו ממנו – הוא פשוט התרגל לזה. הוא גם התרגל לליאו ואלדס שלא יכול להישאר רציני ליותר מחמש דקות. ובמידה מסוימת הוא התגעגע לליאו הזה, שפשוט שמר מרחק ביטחון ממנו.
ניקו ידע שחוסר יכולת להסתגל לשינויים זה עוד תסמין שקפץ בכל פעם שהמצב הנפשי שלו החל להתדרדר, אבל ניסה שלא לחשוב על זה.
היה לו קשה לאחרונה. הוא לא רצה להיות בדירה של ליאו – לא רצה להתנחל על הספה של ואלדס במשך כל כך הרבה זמן. הוא לא חשב שייתקע במצב הזה.
רק ברגע שיצא מהדירה של קמרון הוא החל לקלוט כמה עייף הוא מבחינה נפשית. כמה מערכת היחסים הזאת סחטה ממנו את כל האנרגיות.
הוא ידע שהוא יהיה ככה – הוא תמיד הזכיר לעצמו את זה לפני שנכנס למערכת יחסים. אנשים אהבו לדבר על מערכות יחסים כאילו יש להן סגולות מרפאות, כאילו ברגע שאתה מוצא אהבה כל הבעיות שלך נעלמות.
במציאות, מערכת יחסים הייתה עבודה. בדיוק כמו כל קשר אחר, היה צריך לבנות אותה מאפס, ואז לתחזק אותה. כמובן, ההתעסקות הזאת הייתה יכולה להסב אושר – אבל היא לא הייתה תרופת פלא. לרוב מערכת יחסים הוסיפה בעיות בדיוק באותה המידה בה היא הוסיפה אושר – כי זה היה התעסקות.
לניקו היה קשה עם זה. לא כי הוא לא רצה מערכת יחסים – מאז ומתמיד זכר את עצמו כילד שזקוק לאהבה ושואף לאינטימיות, בין אם במערכות יחסים אפלטוניות ובין אם רומנטיות. אבל משהו בדרך השתבש, וזה נעשה קשה יותר. בכל פעם שניקו הגיע למקום הזה – בכל פעם שהוא ניסה לתחזק את מערכת היחסים – משהו הכשיל אותו. הוא בקושי היה מסוגל להיפתח. כשניסה לדבר, הרגיש כאילו המילים נתקעות לו בגרון.
הוא פחד. הוא היה מפוחד עד כדי מוות מהאפשרות שברגע שהם באמת יכירו אותו, יחד עם כל הצדדים הפחות יפים בו, הם לא יאהבו אותו יותר. ואפילו יותר מכך – הוא פחד שאם... במקרה והם יישארו גם אחרי שייראו את הכיעור בו... אחרי שכבר פיתחו קשר – שאז הוא יאבד אותם.
הוא פחד מדחייה. לא, יותר מכך – הוא פחד מהאפשרות שיעזבו אותו. ולכן קטע כל קשר לפני שהספיק להתפתח עומק רגשי. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם הפחד.
כעת, כשחשב על הפנים של קמרון כשהוא נפרד ממנו, הוא עיכל מחדש את העובדה שלמערכת היחסים הזאת הוא לא היה צריך להיכנס. בסופו של דבר זה רק הסב כאב לשניהם. הוא חשב שהקשר הזה ישפר את המצב – הוא באמת ובתמים רצה לאהוב את קמרון – אבל הוא לא הצליח להיפתח בפניו, ובכל פעם שניסה להביע את עצמו הוא נכשל, ובסופו של דבר הוא רק הכאיב לעוד אדם שאהב.
ניקו שנא את העובדה הזאת. בשלב הזה הוא באמת ובתמים הרגיש שהוא רוצה לנתק קשר עם כל מי שהוא מכיר רק כדי להימנע מלפגוע בהם.
אבל כמובן שזה לא היה בדיוק אפשרי, כי לא היה לו כסף לדירה משל עצמו, ולא הייתה לו עבודה, ולכן הוא מצא את עצמו מתנחל בדירה של ליאו ואלדס כבר יותר זמן ממה שהיה ראוי וממה שהוא תכנן.
הוא חשב לחזור לטיפול הפסיכולוגי, אבל שוב, זה דרש כסף, ומחויבות. ובזמן האחרון ניקו הרגיש שכל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון עד שיהיה לו מספיק אנרגיות כדי לעשות מסע צללים למדינה אחרת. או אל אבא שלו. הוא עדיין שקל את האפשרויות. פריז או טירת השאול?... דילמה.
הוא חשב גם לבקר את הייזל. היא תמיד ידעה איך לעזור לו ברגעים כאלה. היא הייתה לוקחת אותו לחדר שלה, מכינה לשניהם תה ומתכרבלת איתו מתחת לשמיכה, ואז אומרת לו ברצינות שהוא חייב ללמוד להיות יותר סלחני כלפי עצמו, לא להלקות את עצמו ככה.
אבל לבקר את הייזל היה כרוך בלתקשר עם מישהו שהוא אוהב, ובהתחשב באירועים האחרונים, ניקו בכנות פחד לעשות את זה.
הייזל נתנה לו יותר מידי קרדיט. היא אמרה לו לסלוח לעצמו רק כי לא הכירה את הצדדים האפלים בו, לא באמת. היא לא הכירה את המקומות האלה – היא הייתה טובה מידי בשביל להכיר אותם – והוא עדיין היה נשאר לבד בתוך זה בסופו של דבר, מבודד על ידי עצמו ועל ידי הכאב שלו.
הם אף פעם לא באמת הסכימו להכיר את המקומות האלו בו. גם אלו שיכלו. הם התכחשו אליהם – עצמו עיניים אל מולם. וניקו ידע שהם עושים את זה כי הם רוצים לאהוב אותו, אבל זה בכל זאת פגע בו, כי בצורה הזאת הם לא אהבו אותו באמת – הם אהבו רק את החלקים בו שמצאו חן בעיניהם.
היחידה שלא עשתה זאת הייתה ריינה. גם אחרי שראתה איך הרג את ברייס לורנס עם דבר מלבד הזעם שלו, היא לא התרחקה ממנו. להפך. המקרה גרם להם להתקרב אפילו יותר.
ראשו החל לכאוב פתאום. כמה זמן שכבר לא ראה את ריינה.
זה לא היה מכוון. הוא רצה לפגוש את ריינה – ואת הייזל, וג'ייסון, וכל השאר – אבל עבר כל כך הרבה זמן, והוא היה בטוח שהם יתחילו לשאול אותו שאלות ולהקיף אותו במבטים מודאגים ולהכריח אותו לספר מה עבר עליו. עצם המחשבה על הסיטואציה הזאת החמירה את כאב הראש שלו.
אולי בגלל זה עם ואלדס הוא הרגיש קצת פחות גרוע מלהיות עם כל השאר. זה לא שהבחור היה חבר טוב של ניקו, אבל דרך ההתנהגות שלו בכל זאת הייתה שונה בתכלית. הוא לא נבהל כשראה את ניקו ישן על הספה למשך ימים שלמים. הוא לא כפה עליו לקחת את עצמו בידיים. הוא כן הראה דאגה מסוימת, והשתדל לעזור בדרכיו המגושמות, אבל מצד שני, הוא לא גרם לניקו להתבייש בעצמו על כך שהוא מרגיש רע.
ניקו החל לחשוב שכנראה הסיבה בגללה ליאו מקבל את חוסר התפקוד שלו היא בגלל שגם הוא היה פעם במקומות האלה. למעשה הוא ידע שליאו היה במקומות הללו – ג'ייסון דיבר איתו על זה פעם, בקול מלא דאגה ובידיים קפוצות לאגרופים (גרייס תמיד היה אימהי בצורה משונה. אבל הוא היה בחור טוב – חבר טוב – והיו תקופות בהן ניכר היה שהוא דואג לליאו).
"היי, די אנג'לו, תגיד," אמר ליאו בהיסח דעת. "תרצה לעבוד איתי על המיטה שאני מכין לך?"
"אה, במה אוכל לעזור?" של ניקו בהיסוס. "אני לא בטוח עד כמה זה רעיון טוב בהתחשב בכך שכבר קלקלתי כמה מהמכשירים שלך רק בכך שנגעתי בהם – "
"אה, לא, זה לא אשמתך. פשוט יש לך ידיים קרות, בשביל חלק מהמכשירים זה לא טוב." גיחך ליאו. "תגיד, העניין הזה של הקור גוף?..."
"כן, זה חלק מהעניין של להיות בן האדס." חייך ניקו במרירות קלה. "אבל, היי, כמעט לא יוצא לי להזיע בקיץ."
"אני בדיוק להפך." צחקק ליאו. "בכל אופן – אולי תוכל להחזיק לי את הפנס או משהו. כאילו, אל תפגע או משהו, אבל אני באמת רוצה שתמצא תירוץ לצאת מהבית קצת. זה לא שיפר את מצבו של אף אחד מעולם להישאר בבית כל היום."
ניקו הרגיש איך לחיו מתחממות. "אני לא – אני בסדר. פשוט עייף, באמת."
ליאו הרים גבה, אבל אז התנער ושאל, "מה בדרך כלל גורם לך להרגיש טוב יותר?"
"אה, טוב," משך ניקו בכתפיו במבוכה. "בדרך כלל כשאני עצבני אני הולך לעשות עוד עגיל. אבל די נגמרו לי המקומות לעשות בהם חורים." ההודאה הזאת נפרצה מפיו לפני שהוא הספיק לחשוב עליה לעומק, וכשראה את הבעת פניו של ואלדס הוא מיד התחרט עליה.
הבחור רק בהה בו לרגע, אבל אז פרץ בצחוק. "אוי, אלים! אתה רציני?!"
ניקו התעצבן, מפנה את גבו לבן הפייסטוס. "עדיף על פני להרגיש טוב יותר מלהתלכלך מגריז, אם אתה שואל אותי."
"היי, אל תיעלב לי, די אנג'לו! לא אמרתי שזה תחביב רע. פשוט... אה... יוצא דופן." ליאו הלך אל ניקו, מחייך חיוך שחשף שתי שורות של שיניים לבנות. "נו, קדימה. בוא להחזיק לי את הפנס. אני עושה לך מיטה עם שלוש הילוכים."
"בשביל מה מיטה צריכה שלוש הילוכים?"
"ישיבה, נמנום, שינה." ספר ליאו באצבעותיו הדקות.
ניקו הניד את ראשו לשלילה. "מה שתגיד." אמר. "אבל יש לי תנאי אחד בנוגע ל... אה – עבודה המשותפת הזאת."
ליאו הרים גבה. "כן?"
"בלי דיבורים תוך כדי." אמר ניקו בהחלטיות. "בעיקר לא... דיבורים אישיים. אני... לא במצב לזה עכשיו."
ליאו בחן אותו, ולרגע ניקו חשב שראה הזדהות בעיניו. אך אז ההבעה התחלפה בחיוך קל. "אקבל את כל התנאים שלך כל עוד אתה יודע להחזיק פנס."
~.~
מקווה שאהבתן/ם,
אשמח לתגובות,
מייטי בי. 