בוקי (שם בדוי) היה סופר מתחיל במדינת ישראל (הלא בדויה). כידוע לכולם, להיות סופר מתחיל במדינת ישראל זה ממש לא קל. מעבר ליכולת הכתיבה כדאי לסופרים המתחילים להיות מאוד נחושים או לחילופין בעלי אמצעים.
בוקי בהחלט היה נחוש ולמרבה השמחה עמדו לרשותו גם אמצעים (כלומר כסף) שאפשרו לו לפרסם ספרים על חשבונו, אך לעומת זאת הוא לא היה לגמרי בטוח בכישרון הכתיבה שלו. הוא כתב לא מעט סיפורים קצרים ומעט שירים, אבל בליבו פנימה הוא ידע שגם אם יפרסם על חשבונו ספר שיאגד את סיפוריו, סיכוייו למכור אותו הם לא גבוהים.
בוקי לא רצה לפרסם ספר רק כדי לראות אותו מודפס. הוא רצה שאנשים יקראו את הספרים שלו ובמידת האפשר גם יקנו אותם (כלומר ישלמו לו כסף על הזכות לקרוא את ספריו)
כזכור, בוקי היה נחוש ולכן הוא הוא התחיל לבדוק כיצד הוא יכול להבטיח לעצמו ולספריו קהל קונים גדול.
לאחר סקר שוק לא קצר הוא הגיע למסקנה שהספרים הנמכרים ביותר בישראל הינם ספרי בישול. המסקנה קצת אכזבה אותו, כי הוא לא היה בשלן גדול, אבל הוא החליט (בנחישות!) להוציא ספר בישול שיימכר היטב ושמו יתנוסס עליו בגאווה.
לאחר סקר שוק לא קצר הוא הגיע למסקנה שהספרים הנמכרים ביותר בישראל הינם ספרי בישול. המסקנה קצת אכזבה אותו, כי הוא לא היה בשלן גדול, אבל הוא החליט (בנחישות!) להוציא ספר בישול שיימכר היטב ושמו יתנוסס עליו בגאווה.
תהליך הפקת הספר לא היה פשוט כלל, אך אחרי הרבה השקעה במטבח ומחוצה לו, ניסיונות שונים וכמה קורסי בישול וצילום הצליח בוקי להוציא ספר מאיר עיניים בפורמט מהודר עם השם המפתה "סודות מהמטבח של בוקי". הספר הכיל 120 מתכונים שונים החל ממתכון פשוט לחביתה וכלה במתכון מפואר לקינוח מושחת ומנקר עיניים (בזכות המסרגות המתנוססות בראשו).
כעת, כל שנותר לבוקי לעשות הוא למכור את הספר. הוא לא הופתע ולא התאכזב מכך שחנויות הספרים סירבו למכור את ספרו. היה לו ברור שהוא יצטרך לשווק את הספר בכוחות עצמו. הוא פתח אתר אינטרנט ודף פייסבוק לספרו וזכה לקבל כמה הזמנות (חלקן אפילו בתשלום), אך הן זרמו בעצלתיים ובוקי התחיל לחשוש שהוא ייתקע עם מאות ספרים לא מכורים בדירתו (שגם ככה לא הייתה גדולה במיוחד).
לקראת שבוע הספר גילה בוקי שבעירו הוא יכול להציג דוכן משלו ולמכור את ספריו תמורת תשלום צנוע. הוא קפץ על המציאה ובמשך כל ערבי שבוע הספר הוא עמד ליד הדוכן שלו וניסה לשכנע את העוברים והשבים לקנות את ספריו בהנחה מיוחדת של 20% (כלומר ב-99.90 בלבד). למי שקנה חמישה ספרים ומעלה הוא הציע הנחה של 10% נוספים.
לשמחתו נרשמה התעניינות מסוימת בדוכן שלו, אבל לא הושגה פריצת דרך של ממש. בממוצע הוא מכר 0.5 ספרים ביום – שיפור לעומת הקצב הרגיל אך רחוק מכמות הספרים אותה הוא קיווה למכור.
בוקי לא התייאש (הוא היה נחוש!) ובשנה הבאה בשבוע הספר הוא הוסיף לדוכן שלו גם טעימות מהתבשילים שהכין (או הכינו בשבילו( לפי המתכונים שבספרו. הטעימות בהחלט עשו את העבודה והדוכן שלו הפך לאטרקציה הגדולה ביותר בשבוע הספר. במשך עשרים דקות נראה היה שכל האנשים בסביבה נהרו לדוכן שלו – אבל אז האוכל נגמר.
בוקי אמנם הצליח למכור פי שניים ספרים מאשר בשנה הקודמת, אבל זה עדיין לא היה מספק. היו עוד כמה ימים עד סופו של שבוע הספר ובוקי היה נחוש (כרגיל) לנצל אותם בחכמה.
למחרת הוא הביא לדוכן כמויות גדולות בהרבה של אוכל. גם אלה אזלו במהרה ובוקי המשיך להשתפר.
מכיוון שלא היה לו זמן לבשל מספיק אוכל, הוא הוסיף אוכל קנוי (בעיקר פיצות ובורקסים יחד עם מקרר מלא ארטיקים). כדי לכסות את ההוצאות הוא דרש תשלום תמורת הטעימות.
לשמחתו, הקהל קיבל זאת בהבנה ובסופו של הערב הוא יצא ברווח!
לשמחתו, הקהל קיבל זאת בהבנה ובסופו של הערב הוא יצא ברווח!
בשנים שלאחר מכן המשיך בוקי להקים דוכן בשבוע הספר, אבל הוא ויתר על מכירת הספרים שלו והתמקד במכירת מזון.
מוסר השכל: אם אין קמח, אין פיצה ובורקס
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – הסיקסק – חלק ראשון – בבלוג של צלמת טבע
התמונה באדיבות pixabay