אחח, כמה שאני אוהבת פאנפיקיישן. מה יש להגיד – זה השיט שלי. אני אוהבת לראות דמויות מוכרות במצבים חדשים, מאתגרים יותר, מסקרנים יותר, שונים. אני אוהבת לראות כותבות צעירות (וגם כותבים מבוגרים, לצורך העניין) שמשפרות את היכולות שלהן דרך הניסיונות בפאנפיקיישן, שהוא קרקע יציבה ודי מקבלת לאנשים שמרגישים קצת פחות בטוחים בעצמם וביכולות הכתיבה שלהם. ויותר מהכל, אני אוהבת את העובדה שפאנפיקיישן – עם כל ההאדקאנונים והשיפים והAUs שהוא מאפשר – יכול להוות מקום בטוח בעבור אנשים שלא תואמים לנורמות של החברה.
פאנפיקיישן מאפשר גמישות, הוא נותן מרחב לשינוי ולהתפתחות, ויותר מהכל, הוא נותן לנערות צעירות את הכוח לקחת את הדמויות האהובות עליהן ולשחק איתן, לעקם אותן, לשנות אותן כך שידמו להן. כך שיתנו להן להרגיש קצת יותר נורמליות.
מה את, ברני הדינוזאור? מאיך שאת מדברת על זה נשמע כאילו את בטוחה שהשימוש היחידי של פאנפיקיישן הוא ללמד אותנו לכבד את השונה.
היי, כמובן שלא חייבים להשתמש בפאנפיקיישן בשביל זה. לפעמים הייצוג קיים בקאנון, וזה נפלא, כי היי, אם קורה, שהיא הפאקינג אווטאר, יכולה להיות בי, אז אולי זה לא כל כך נורא. ואם לטוני פאקינג סטארק היו התקפי חרדה – אולי אני לא כזאת חריגה.
אבל, בואו נהיה כנים, אנחנו לא נמצאים במצב בו אנחנו יכולים לסמוך לחלוטין על המדיה שתספק לנו ייצוגים אמינים. למדיה יש עוד לאן להתפתח, ולמרות שאנחנו בעידן של שיפור מדהים יחסית למה שהיה פעם – יש לנו עוד לאן להתקדם.
כן, טוב, יש משהו במה שאת אומרת, אבל – עם כל הכבוד – יש לך רק תלונות, או שגם פתרונות?
אז זהו, שבדיוק למשבצת הזאת פאנפיקיישן נכנס – הוא ממלא את מה שהמדיה לא מספקת בינתיים. הוא נותן אפשרות להכניס את הדמויות שאנחנו אוהבים ומזדהים איתם לסיטואציות שונות, להגיע איתן לשיאים חדשים, לחקור ולמתוח את גבולות הזהות שלהן. הוא נותן לנו הזדמנות להזדהות עם הגיבורים שלנו, ותוך כדי לשפר גם את יכולות הכתיבה שלנו. ואני חושבת שזה נפלא.
עכשיו, אחרי שהבהרתי למה אני אוהבת פאנפיקיישן, בואו נדבר על משהו אחר שאני אוהבת...
אוה, הנה זה מתחיל...
אני אוהבת פאמסלאש. קצת הרבה אוהבת פאמסלאש. אם לא הייתי אוהבת פאמסלאש ברמה הזאת, לא הייתי כותבת את המאמר הזה כנראה (כי עצלנות, ומחשב איטי). אבל אני מאוד אוהבת פאמסלאש.
אז מה שאת בעצם מנסה להגיד לנו זה את משוחדת? כי לא נראה לי שזה מה שיגרום לקוראים לסמוך על הדעה שתביעי במאמר הזה.
טוב, אני באמת משוחדת... אבל, היי – זה לא שהאהבה שלי לפאמסלאש גורעת מהאהבה שלי להט או לסלאש (טוב, מהאהבה שלי לסלאש היא באמת קצת גרעה. אבל רק מתוך קנאה Image may be NSFW.
Clik here to view.
(, וזה לא שזה הדבר היחיד שאני מוכנה לקרוא (למרות שזה בונוס).
אבל אני מאוד אוהבת פאמסלאש, רמת ההתלהבות והפאנגירליזם שלי עולה מידית מול פאמסלאש, אני מעריכה כותבות שמתעסקות עם פאמסלאש (דווקא בגלל שהוא יחסית נדיר), וככל שעובר הזמן ככה אני גם כותבת יותר ויותר פאמסלאש בעצמי (בצורה כושלת כי אני כושלת, אבל עדיין).
אוקיי, זה טוב ויפה והכל, אבל פאמסלאש הוא לא מילת מפתח לאיכות.
אני יודעת. והאהבה לפאמסלאש לא מעוורת אותי לעובדה הזאת – או לפחות, אני משתדלת ממש חזק לשמור שהיא לא תעוור אותי. אני משתדלת לשמור על ביקורתיות כלפי שיפים שאין בהם כימיה, או כלפי חוסר קאנוניות, או כלפי ביצוע שהוא פשוט פחות מוצלח. ובכל זאת, לא משנה כמה אובייקטיבית אנסה להיות – פאמסלאש זה המפתח ללב שלי.
הכרתי בעבר כמה אנשים כמוני, אבל האמת היא שרובם היו גברים שאוהבים פאמסלאש רק כי זה מחרמן אותם, ולכן הם משפפים אוטומטית כל זוג נשים שנמצאות בטווח של מטר זו מזו. ועם הסוג הזה של אנשים קשה לי להסתדר.
מבינה אותך. כאילו, איו.
כן... ולכן, בסופו של דבר, כשאני מחפשת שותפים להתפאנגירלות – אני נשארת די לבד.
הוו, כה טראגי. תני לי לנגן לך מנגינה על הכינור הקטן ביותר בעולם.
היי, זה באמת עצוב! אל תהיי לי צינית.
רגע, אז בגלל זה את כותבת את המאמר הזה? מתוך המניע הדי אנוכי של הרצון למצוא שותפים נורמליים להתפאנגירלות?
גם זה, אבל לא רק. כמו שהכותרת טוענת, אני ברצינות חושבת שפאמסלאש יכול להפוך את העולם למקום קצת טוב יותר בשביל נערות צעירות.
אבל, לפני שאתחיל עם פילוסופיית הפאמסלאש הקלושה שלי, בואו נדבר קצת על האופן בו פאמסלאש נוכח – או, ובכן, לא נוכח Image may be NSFW.
Clik here to view.
- בקהילת הפאנפיקיישן.
אוקיי, אני מקשיבה.
פאמסלאש זה מצרך נדיר. גם אם נסתכל על מאגרי פאנפיקיישן אדירים נגלה כי הפאמסלאש נמצא באיחור כרוני מאחורי ההט ובוודאי שמאחורי הסלאש. אנשים כותבים פחות פאמסלאש ואנשים קוראים פחות פאמסלאש. ואם מסתכלים על קהילת הפאנפיקיישן העברית - המצב מחמיר אפילו יותר.
בעולם הפאנפיקיישן העברי יש מעט מאוד פאמסלאש. ואני לא מדברת רק על תפוז, למרות ש, ובכן, אם תיכנסו לבלוקתיבה – בלוג בסיסי ביותר בתולדות הפאנפיקיישן בתפוז – תראו שלפאמסלאש אשכרה אין רשומה משלו מרוב שיש כל כך מעט פיקים בו. אבל גם בפורומים אחרים שאני משוטטת בהם בתקווה למצוא פירורי פאמסלאש (כן, אני עד כדי כך נואשת), אני מוצאת מעט מאוד.
בסדר, אבל את לא מחדשת לי כלום. ובכלל, זה עולם חופשי, כל אחד כותב וקורא מה שבא לו. אם פאמסלאש לא פופולארי, כנראה שיש לזה סיבה מוצדקת.
זה נכון, ובכל זאת, אפשר לדבר על זה קצת, לא?
בכללי, נראה לי שיש מקום לדסקס על דברים. פאנפיקיישן זה בעיקר כיף, אבל לא רק. זה גם סוג של שיקוף של המציאות, ולכן אני חושבת ששווה לחשוב על זה.
קהילת הפאנפיקיישן ידועה בכך שהיא פתוחה להרבה מאוד סוגי תכנים שלרוב לא באים לידי ביטוי במדיה המיינסטרימית. העיסוק הבלתי פוסק בסלאש, תכנים כמו החלפת גופים והחלפת מגדר, האדקאנונים בשלל צבעי הקשת וניתוח דמויות מנקודת מבטו של הפאנון – כל אלו מקפיצים את הפאנפיקיישן לשלב אחר של פתיחות.
לכן היה הגיוני להניח שגם הפאמסלאש ייקבל מקום בתוך כל זה, אבל העניין הוא שהוא כמעט ולא. וגם כשהוא כן, זה בצורה די מצומצמת, בעיקר בהשוואה להט ולסלאש.
נו, אבל זה לא לעניין להאשים את הכותבות. זה לא אשמתנו שבמדיה בכללי יש פחות דמויות נשיות להתעסק איתן. נגיד שאני שקועה בהארי פוטר עד מעל לצוואר, איזה פאמסלאש כבר יש לי לכתוב? הרמיוני/ג'יני? לילי/נרקיסה? מקגונגל/גברת נוריס?!
זוהי טענה שיש בה הרבה מהאמת.
נשים הן קצת יותר מחמישים אחוז מאוכלוסיית העולם, ובכל זאת הייצוג שלנו הוא קלוש בהשוואה לנוכחות הממשית שלנו במציאות. בטלוויזיה אנחנו לרוב לא מופיעות בכמות הריאליסטית בה אנחנו קיימות, וגם כשאנחנו נמצאות על המסך, הדמויות שלנו לרוב ימלאו איזו משבצת קלישאתית של מושא האהבה, האימא הדאגנית או האקסית הביצ'ית.
לא שהמשבצות הללו פסולות – הן פשוט משאירות מרווח מאוד צר להתבטאות, ולרוב לא מציגות דמויות נשיות כבעלות רקע ואופי משל עצמן, אלא יותר ככלי שנועד לשרת את הדמות הראשית (והגברית). מי יודע אם מושא האהבה רוצה להיות אסטרונאוטית, אם האימא הדאגנית סובלת מדיכאון קליני או אם האקסית הביצ'ית מחזיקה אצבעות שמכירות הספר שהיא הוציאה לאור יצליחו.
וגם בפעמים בהן אישה היא הדמות הראשית, לרוב האינטראקציות שלה עם נשים אחרות יהיו מינוריות (מבחן בכדל, מישהו?). לכן פאמסלאש זה אופציה נדירה שבהחלט לא קיימת בכל תנאי, בניגוד לסלאש.
סלאש הוא כמעט תמיד אפשרי – כי כמעט תמיד, ברוב פלטפורמות המדיה, מקובל שיהיו קיימות שתי דמויות גבריות אנושיות ועצמאיות שמתקשרות זו עם זו. אם נסתכל למשל על הסדרה הפופולארית "על-טבעי" נגלה כי גם אם היינו רוצים לשפפ פאמסלאש, אין לנו כמעט בכלל אפשרות – לעומת המצב ההפוך.
גם הט זה אופציה קלאסית ולרוב נגישה, כי במצב בו אישה כן קיימת בפלטפורמה הרלוונטית, היא כמעט תמיד תשחק את התפקיד של מושא האהבה. היא תהיה העניין הרומנטי בסרט, ותספק לנו את ההט בקלות.
ובין כל זה, פאמסלאש תמיד נשאר מאחור, כי התנאים בשבילו הם יחסית נדירים.
ובכל זאת, יש לי הסתייגות.
אומנם המצב הוא אכן כזה בשטח. אבל, האשמה היא, לפי דעתי, לא נמצאת רק על כתפיהם של היוצרים. האשמה היא גם של הקהל, במידה כזו או אחרת.
כי גם כשיש את התנאים, הפאנדומים עצמם לא יקבלו בברכה מצבים יוצאי דופן אלו ולא ינצלו את ההזדמנויות הנדירות הללו.
גם כשיש דמות ראשית נשית, היא המון פעמים תהיה שנואה בצורה בלתי פרופרציונלית על ידי הפאנדום.
ניקח לדוגמה את בלה מדמדומים.
מדובר בנערה בת שבע עשרה שעברה דירה בתקווה שזה יעזור לאימא שלה להיות מאושרת, ובבית החדש שלה היא נקלעת למערכת יחסים די הרסנית עם בחור שמפעיל עליה מניפולציות רגשיות שגורמות לה לסכן את עצמה, ומאוחר יותר עם בחור אחר שכופה את עצמו עליה. ובכל זאת מכל הסיפור הזה יוצא שהיא הדמות הכי שנואה על הפאנדום – לא אדוארד, בן מי-יודע-כמה מאות שנים שמנצל נערה בת שבע עשרה ואת הנכונות שלה לעשות הכל בשבילו, ולא ג'ייקוב, שבשלב מסוים ליטרלי מכריח את בלה לנשק אותו – עם שניהם לפאנדום כמעט אין בעיה, ורק את בלה הוא שונא. אם תשאלו אותי, המגדר משחק כאן תפקיד מפתח.
גם עם קטניס המקרה דומה – פגשתי מאות מעריצות משחקי הרעב שטענו שקטניס היא אנוכית, משוגעת, מגעילה, קרה, ביצ'ית, ושהיא מטומטמת כי היא לא בחרה בגייל או כי היא לא נפלה מיד לזרועותיו של פיטה, או וואטאבר. עכשיו, כלומר – אנוכית? באמת? הנערה שהקריבה את עצמה כדי שאחותה לא תמות היא אנוכית? ובוודאי שהיא לוקה בנפשה, מי לא יצא שרוט ממשחקי הרעב? ותסלחו לי, אבל אם המציאות שלי הייתה כל כך קשה סביר להניח שגם אני הייתי הופכת לביצ'ית בדיוק כמו קטניס.
זה כאילו ברגע שמדובר בדמות נשית, כמות הביקורת והשיפוטיות של הפאנדום כלפיה מוכפלת במיליון אוטומטית.
בואו נהיה כנים עם עצמו לרגע: האם היינו נהנים באותה המידה מהסדרה המבריקה הזאת של הBBC אם היא הייתה נקראת "איירין" ולא "שרלוק"? האם היינו מתעניינות באותו האופן בלשמוע על עלילותיה של גווינביר, המשרתת המגושמת שמסתירה את היותה מכשפה תוך כדי שהיא מנסה לענות על גחמותיה של מורגנה הנסיכה? האם היינו משפפות את מאלפוי ופוטר באותה מידת התלהבות אם השתיים היו מגדירות את עצמן כנשים?
אני כמעט בטוחה שהתשובה על כל השאלות הללו היא שלילית.
אז, כן, קשה למצוא תנאים לפאמסלאש ולכן זה בעייתי להפנות אצבע מאשימה אל הפאנדום בלבד. אבל אי אפשר לטעון שהפאנדום חף מאשמה לגמרי.
לא חסרות פעמים בהן כן היו תנאים לפאמסלאש והפאנדום פשוט לא ניצל את זה. בעונה הראשונה של גליי, מרסדס נתנה לקווין מקלט בבית שלה לאחר שההורים של קווין סילקו אותה מהבית. דמויות גבריות נחשבו למשודכות פאנונית על פחות מזה, ובכל זאת, אף אחד בכלל לא העלה בדעתו את האופציה לשיפ הנפלא הזה. בדם האולימפוס, היה קטע די ארוך בו פייפר ואנבת' ערכו שיחת נפש ואז הסתכלו אחת לשנייה בעיניים עם מצחים צמודים ואחזו אחת בידיים של השנייה. אם היה מדובר בשתי דמויות גבריות, הפאנדום כבר היה עושה מזה מטעמים. אבל היה מדובר בדמויות נשיות, ולכן הפאנדום מיהר לעבור הלאה.
בסדרה שהתחלתי לראות לא מזמן, "איך לצאת נקי מרצח", היו שלל דמויות נשיות. הדמויות הנשיות היו בערך חצי מכלל הדמויות בסדרה, כראוי, וכל אחת מהן הייתה עמוקה ובעלת אופי רב-מימדי. למעשה, לרוב הדמויות הנשיות היו יותר דומיננטיות בעלילה עצמה.
אבל מה הפאנדום עשה? כמובן, הדבר הראשון שקרה היה שכל הפאנדום כאחד החל לשפפ את שני הגברים הלבנים בקאסט. זה היה כל כך מגוחך בעיני - אפילו בסדרה שנתנה ייצוג לנשים, וגם לנשים לא-לבנות, הפאנדום לא מצמץ לפני שהוא מיהר לשדך עוד שני גברים, בהתעלמות מוחלטת ממערכות היחסים שנוצרו בין הדמויות הנשיות.
אז – תגידו לי אתם – אם הייתם יוצרים, והייתם רואים כיצד הפאנדומים מגיבים מול אינטראקציות בין דמויות גבריות לעומת איך שהם מגיבים מול אינטראקציות נשיות, לא הייתם מעדיפים להמשיך ולטפח דמויות גבריות על חשבון דמויות נשיות? הרי גם ככה הפאנדום לא לוקח את ההזדמנויות, אז למה לטרוח ליצור כאלו מלכתחילה?
טוב, אני מבינה למה את מתכוונת, אבל מה אם אני פשוט לא רואה כימיה בין מרסדס לקווין? כלומר, מה אם, מה לעשות, הן פשוט לא מתאימות בעיני?
זה לגיטימי לגמרי, וחשוב לזכור שטעם זה דבר סובייקטיבי שמשתנה מאדם לאדם, ולרוב – על טעם וריח אין להתווכח.
עם זאת, כדאי לבחון את המקומות בהם הנורמות החברתיות משפיעות עלינו. אם פאנפיקיישן הוא חלק גדול מהחיים שלך, הוא ככל הנראה יהיה מושפע גם מהתפיסות החברתיות שהושרשו בך – ובכולנו, לצורך העניין – מגיל אפס. ואם תסתכלי על זה מנקודת מבט כזאת, רוב הסיכויים הם שתגלי מהר מאוד שהטעם שלך כן מושפע מערכים חברתיים מסוימים שמקיפים אותנו.
תחשבי כמה קל היה לשפפ את רמוס וסיריוס, למרות שהם הוצגו כחברים טובים ולא יותר מזה, לעומת כמה קשה זה לשפפ את ג'יני ולונה, כי הן מוצגות כחברות טובות ולא יותר מזה (...). אנשים משפפים את פיטה ופיניק בלי למצמץ, אבל מעקמים את האף כשאני מדברת על ג'והאנה וקטניס. יש כאן פער ששווה לחשוב עליו.
באופן כללי ומוכלל ניתן להבחין שיש נטייה בעולם הפאנפיקיישן להעדיף דמויות גבריות, להעדיף מערכות יחסים בין דמויות גבריות, ולקבל סלאש ביתר קלות. בעוד שפאמסלאש חייב להיות מלא בכימיה וחצי קאנון כדי להיות מתקבל על הדעת בכלל, סלאש יכול להיות תלוש בצורה נוראית ובכל זאת להתקבל בזרועות פתוחות. כנ"ל בנוגע להט, ברוב המוחץ של המקרים.
אז – יש הרבה מקום לטעם אישי, ובכל זאת קל לראות שהטעם האישי שלנו הוא לא תמיד לחלוטין אישי במלוא מובן המילה, והרבה פעמים הוא מושפע מנורמות חברתיות. עדיין יש משמעות לקלות בה אנחנו מקבלים סלאש לעומת הקושי בו אנחנו מקבלים פאמסלאש.
אבל, שוב, כנראה יש לזה סיבה מוצדקת, לא?
תלוי מה את מגדירה כמוצדק.
בעיקרון, אני בהחלט חושבת שיש סיבה עיקרית לכך שאנחנו מעדיפות לכתוב סלאש והט על פני לכתוב פאמסלאש, והיא האופן בו החברה מתייחסת לנשים.
בסופו של דבר, רוב הפעמים כשאנחנו ניגשות לכתוב פאנפיק, אנחנו קודם כל מחפשות להביע את עצמנו. את החוויות שלנו, את האישיות שלנו, את התכונות שלנו.
כשאנחנו עושות זאת דרך דמויות נשיות, אנחנו נתקלות מיידית בבעיה - ישר נוצר מצב בו מוצבים על הדמויות שלנו אותם גבולות שמוצבים על נשים בחברה בה אנחנו חיים. וככה קשה לנו להביע את עצמנו בצורה המלאה בה רצינו, והדמויות שלנו לא מצליחות להכיל את האישיות שלנו בלי שנקבל על זה ים ביקורת בגלל עצם העובדה שמדובר בדמויות נשיות.
משם קל מאוד להתחיל לכתוב מרי-סו, וזה באמת מה שקורה להרבה כותבות צעירות.
כותבות אחרות מוצאות דרך לצאת מהמלכוד הזה דרך סלאש. שם הן יכולות להביע את עצמן דרך דמות גברית, שיכולה להביע את כל החלקים בהן בלי לקבל על זה ים ביקורת.
בואו ניתן דוגמה – אם נגיד אני ביצ'ית, ואני רוצה להביע את זה דרך הדמות שלי, זה יתקבל בצורה הרבה יותר טובה אם אעביר את עצמי דרך שרלוק על פני אם אעביר את עצמי דרך איירין, או אם אעביר את עצמי דרך פיניק ולא דרך קטניס. דמויות גבריות זוכות לסגידה על התנהגויות שדמויות נשיות נסקלות על ידי הפאנדום בגללן.
ואז קל משם להגיע לסלאש, כי יש לי דמות גברית ביד, ואני מעבירה את עצמי דרכה, ואם נניח שאני נמשכת רק/גם לגברים, אז אני ארצה שהדמות הזאת תהיה במערכת יחסים עם גבר.
אבל המצב הזה בעייתי בעיני. הוא מונע ייצוג נרחב של דמויות נשיות. הוא ממשיך לשכפל את ההגבלות המוצבות על נשים, משום שבמקום להתעמת עם ההגבלה אנחנו מתחמקות ממנה על ידי כתיבה מנקודת מבט גברית. ויותר מהכל, זה במידה מסוימת מונע מאיתנו את האפשרות לחוות את הכתיבה בתור הנשים שאנחנו. אם בכל פעם שאנחנו כותבות אנחנו חייבות להשתמש בדמות גברית, מה נעשה כשנגיע לחיי היום-יום ונצטרך להתמודד איתה מנקודת המבט הנשית שדרכה אנו רואות את העולם, בסופו של דבר?
אבל מה אם סלאש זה פשוט השיט שלי? הדבר שעושה לי טוב?
אז לכי על זה.
תראי, אני לא אומרת לך שאת חייבת לכתוב משהו מסוים. המטרה של המאמר הזה היא לא לגרום לכולכן לרוץ לכתוב פאמסלאש ולהעלות אותו קורבן לאלת הפמיניזם הגדולה, אלא יותר בכיוון של... לחשוב. לחשוב למה דברים מסוימים נוחים לכן יותר לכתיבה ואחרים פחות. למה שיפים מסוימים עוברים חלק יותר ואחרים חייבים לעבור מבחני פתע קטלניים. למה נשיקות של ארתור ומרלין יעוררו בכן צווחות אושר בעוד שנשיקות בין גווינביר למורגנה יעוררו מקסימום חיוך חסר התלהבות.
אף אחת לא חייבת להתעמק בזה אם היא לא רוצה. בכללי אני באופן אישי חושבת שזה בריא לחשוב על זה ולהתעסק עם זה, בעיקר אם פאנפיקיישן זה באמת חלק גדול מהחיים שלך. שוב – פאנפיקיישן זה גם כיף. אבל זה גם קצת יותר מזה. ולפעמים זה קצת יכול להגיד לך דברים על עצמך ולשקף לך את עצמך, במידה ותחליטי להתעמק בזה.
פאמסלאש, בעיני, זה הזדמנות. אפשרות לכתוב משהו שהרבה פחות התעסקו בו לפני כן. אפשרות לגעת בחלקים בעצמנו שלא העזנו לגעת בהם לפני כן. אפשרות לחוות עולם דרך נקודת מבט נשית בלבד, ובכך אולי קצת לאזן את המצב הלא פרופרציונלי הקיים בשביל עצמנו. אז, בעצם, למה לא?
כי מייטי, עם כל הכבוד וזה, הרבה מאיתנו הטרואיות, ומה לעשות שפאמסלאש לא יהיה הדבר הראשון שנרוץ לכתוב. נשים קוויריות הן בכל זאת מיעוט.
תראי, בקהילת הפאנפיקיישן נשים קוויריות הן פחות מיעוט בעיני – לא שיש לי נתונים מוכחים שיקבעו את זה בתור עובדה, כן? אבל קל לראות שפאנפיקיישן הוא מלכודת דבש לנערות קוויריות, כי יש בו הזדמנות לפתיחות ואמפתיה וקבלה שרובנו לא מקבלות במקומות אחרים. רוב הנשים שהכרתי שקוראות וכותבות פאנפיקיישן הגיעו דרך כך להתעסקות גם בזהות המינית שלהן, ואני חושבת שבמידה מסוימת זה אחד המאפיינים הבולטים ביותר של קהילת הפאנפיקיישן.
אבל בואו נשים את זה בצד לרגע, ונתייחס ישירות לטענה שלך.
אם הולכים על פי ההיגיון הזה, הרי שרק גברים קווירים צריכים לכתוב סלאש, וכל סטרייטית בעולם גורלה לכתוב אך ורק הט. לא? הרי אם מה שאנחנו כותבות חייב להיות מותאם לזהות המינית שלנו, זה הופך את האפשרויות שלנו למאוד מוגבלות.
אבל המציאות היא לא כזו, כי השיפים שאנחנו אוהבות לכתוב עליהם לא נועדו להוכיח או להפריך את הזהות המינית שלנו. המציאות מורכבת יותר מזה.
תראי, אני מבינה את הבסיס של הטענה שלך, אבל בסופו של דבר לא בזה פאנפיקיישן עוסק, ואלפי הנערות הסטרייטיות שמעדיפות לכתוב סלאש על פני כל דבר אחר כבר הוכיחו את זה. לכן זה די מופרך לטעון שבגלל זה מרגיש לך בעייתי לכתוב פאמסלאש.
בסופו של דבר זוגיות היא זוגיות. אין הרבה הבדל בין ההתכרבלות של באקי וסטיב לבין זו של מיקסה ואנני, ואצל שני הזוגות הנ"ל המגע הוא פלאפי ותמים באותה המידה. העניין של תאליה בריינה הוא לא אפלטוני יותר או פחות מהעניין של ניקו בוויל. אם תסתכלי על עצמך רגע ותחשבי על זה, תביני שבסופו של דבר שההבחנה ביניהם היא די חסרת משמעות, ונובעת בעיקר מהנורמות החברתיות.
טוב, אז גם אם נניח שאחליט לנתח את עצמי למוות בעזרת מחשבות על למה אני מעדיפה סלאש או הט על פני פאמסלאש... זה בכל זאת לא אומר שאחר כך אכתוב פאנפיקיישן טוב יותר, כמו שנטען בכותרת.
אני לא מבטיחה לך כלום, אבל באופן אישי אני מאמינה שככל שקהילת הפאנפיקיישן תהיה מגוונת יותר כך היא גם תהיה טובה יותר, ומההנחה הזאת נובעת הכותרת.
התנסויות בדברים חדשים וניסיון לעשות מעבר לקלישאות הפאנדום הישנות מביאות לפריחה. ואם מסתכלים על הפאנפיקיישן בתפוז, ובכן... הסלאש פחות או יותר נטחן מהרבה מאוד כיוונים, בעוד שהפאמסלאש בקושי ננגע עדיין.
אם עדיין נוח לכן יותר בסלאש, כמובן שלחפש איפה לחדש בסלאש זה מבורך (וכנ"ל לגביכם, חובבי ההט). אבל אם מסתכלים על זה מנקודת מבט כללית, פאמסלאש זה כמו אוצר חבוי שרק צריך לחפור קצת באדמה כדי להגיע אליו ובעזרתו לפתוח דור חדש לגמרי של פאנפיקיישן עם נרטיבים מרעננים והאדקאנונים מקוריים מלוא החופן.
דיברתי הרבה במאמר הזה על הפתיחות והקבלה שמאפיינת את עולם הפאנפיקיישן. בואו נוכיח את עצמנו עוד פעם בכך שננסה לגשש יותר לקראת הפאמסלאש. אחרי הכל, מה כבר יכול לקרות? מקסימום נצליח לחדש קצת ולכתוב דברים שעוד לא נכתבו עדיין.
אני מבינה את מה שאת אומרת. בחידושים באמת יכולה להיות התפתחות לטובה. אבל זה עדיין לא אומר שההתפתחות הזאת תשפיע לטובה גם על העולם...
תראי... Image may be NSFW.
Clik here to view.
אני מאמינה שככל שבנות צעירות יתעסקו יותר בדמויות נשיות, כך הן אולי ירגישו שיש להן יותר מקום. פאמסלאש נותן מרחב ליותר דמויות נשיות, ולקשרים אחרים ואולי עמוקים יותר בין דמויות נשיות. נשים, ונערות קוויריות בפרט, יכולות לפרוח בזכות ההתעסקות הזאת.
אם הפאנפיקיישן יהפוך למקלט בטוח להבעת רגשות בעבור נשים, זה יכול להועיל לכולנו. אבל בשביל זה נצטרך להתחיל להתעסק יותר עם דמויות נשיות, כי אם נרצה להביע רגשות בתור הנשים שאנחנו, כדאי שנתחיל להתעסק בדמויות נשיות בצורה ישירה ולא לעקוף את האתגרים שכרוכים בכך אלא להתעמת איתם.
וככל שכתיבת דמויות נשיות בצורה אנושית, כנה וישירה תיעשה נפוצה יותר, אני בטוחה שיהיה לכך בסופו של דבר השפעה גם על המדיה המיינסטרימית. אם המדיה תראה שלקהל יש נכונות לקבל דמויות נשיות עמוקות ורב מימדיות, הם יתנו לנו את מה שמגיע לנו.
אבל כדי לעשות את זה, אנחנו צריכות לקחת את ההזדמנויות שהם נותנים לנו, ולהוכיח להם שכן – אנחנו נשמח לראות דמויות נשיות שנצליח להזדהות איתן בטלוויזיה, וכן – נשמח לראות כמה שיותר נשים שונות על המסך כי זה נורא כיף להתעסק עם מערכות יחסים בין נשים.
אל תזלזלו בכוח של לקהל המעריצים על היוצרים. יש לנו כוח אדיר, אנחנו רק צריכים להשתמש בו.
והיי, מי יודע. אולי אם נתחיל לקבל בברכה דמויות נשיות, נצליח לפרוץ גבולות – גם כאלו שנמצאים בתור הראש שלנו, וגם כאלו שקיימים בעולם האמיתי.
אוקיי, לוחמת צדק. יאללה, סיימת לחפור?
אני מניחה שכן. תגידי, עוד כמה זמן פברואר?
חצי שנה כזה. למה? ובבקשה אל תגידי לי שבגלל Femslash February...
אני לא יכולה לשקר Image may be NSFW.
Clik here to view.