בס"ד
היה קשה לי פתאום אחרי שני פוסטים מצליחים שכאלה לכתוב איזה משהו מהחיים במשעממים והדיכאוניים שלי. ואין לי כח להתאמץ שיראה יפה. שיסתדרו כולם, אני ריקה.
הכל ריק, חסר משמעות. אז יש מחשבות ושאיפות אבל מה? מה הקטע? מה יש מעבר? אני יכולה להילחם ואני יכולה לצעוק ולבכות אבל המציאות תישאר חסרת כל. מטרה. אתם יכולים לעבוד על עצמכם.. אנשים מוצלחים בלהמציא דברים שמסתדרים יפה ונח בראש. אני אדם כל כך מוסרי ונחמד, עם עקרונות ודעות חותכות אבל בסוף בסוף אני מרגישה ריק. זה יותר מהכל. שבוע שעבר ישבתי במרכזית ירושלים ובהיתי. חילקתי שקלים לאנשים שפישפשו בכיסים ברצון לעשות פיפי. חסד אמיתי, שירות למדינה. היה כל כך ריק. עשיתי את החג עם כמה חברות טובות עם נרגילה ואלכוהול. היה כיף. גם יצאתי לביקור של חסד לסבא וסבתא. עליתי וירדתי 6 קומות. אבל מהכל היה הכי, ריק. ויש ימים שמרגיש שיש משהו וביום אחר הכל מרגיש שטויות.. ואתה רוצה להאמין שהטוב זה האמת אבל מי המציא את החרטא האופטימית הזאת?
אני מחפשת בעצמי משהו, בעצמי ובעולם. למה אנשים חיים? לא יודעת.. תמיד חשבתי שמפחד למות. למה אנשים נמצאים בסביבתי? לא יודעת. אין לי תשובה הגיונית במיוחד . באמת שאני לא יודעת במה אני תורמת לאווירה.. אני לא מוצאת בעצמי משהו שאין באחרים. יש לי דיכאון, יש גם לאחרים. יש לי קצת צחוק וקצת עומק, גם את זה יש באחרים. לא משהו מיוחד. אוסף של אנשים שביחד כי מפחדים להיות בודדים אבל בסופו של דבר מה הקטע?
אני צריכה להתאמן בלעבוד על עצמי שהעולם אופטימי.. גם אם אין מטרה, נראלי עדיף לשכוח את זה. זה לא עוזר.
זה לא מוזר שאנשים בסופו של דבר מאמינים במה שנח להם להאמין ולא במה שבהכרח האמת מבחינתם? או אולי כן.. אבל הם בחרו אותה בצורה קצת משוחדת. לי זה מוזר