'מה שטוב לפילים' הוא מסמך אנושי מרטיט ושובר לב המתאר את חייו של שלומון הרטפילד, שנמצא במיטת חוליו בבית החולים כשהוא גוסס ומוכה כאב ומכאן נפרש סיפורו מלא הצער מהגטאות.
שלומון הרטפילד נולד בהונגריה בעיר ואץ בשנת 1921 להוריו משה ופערל שהשתייכו לקהילה האורתודוכסית. בגיל ארבע עשרה נשלח לישיבה של דודו בצ'כוסלובקיה ואז נשלח ללמוד את מקצוע הדפוס. כשהיה בגיל עשרים ואחת נלקח למחנות עבודה שונים המתוארים בפרוטרוט בספר.
שמו של הספר נעוץ בכך שהוא מזכיר את שיירת הפילים שצועדת לאיטה בכל ערב. במחנות הם נדרשו לצעוד לאחר עבודה מפרכת למערת מלח חשוכה שנמצאה בהר והמרחק גדל בכל יום, האוכל היה מועט והגוף כואב כולם חיכו לנס.
שלומיקה בן התשעים ושלוש נמצא על ערש דווי בתו ספיר שמה לב שהוא אינו מתעורר כרגיל משנתו גם לדבר אינו יכול. שעותיו ספורות וחצי חייו בשואה עוברים לנגד עיניו.
את ההווה מתארת בתו ספיר שנמצאת איתו בבית החולים. שבורה לנוכח מצבו העגום. מנסה לדלות ממנו סימני חיים ולהקל את שעותיו האחרונות. סיפורי בית החולים משתלבים עם צעדות המוות בהן נכחו הוא וחבריו שלדי אדם שצעדו ללא אוכל ומים בקור המקפיא בייחוד בלילות.
התיאורים מהשואה אותם מספר זרם התודעה של שלוימקה מצמיתים וכואבים מכוח השנאה של הנאצים כלפיהם והזוועות שחוללו להם.
ספיר על אביה: "אבא כל החיים רוקד טנגו עם האור, אולי בגלל שאינספור פעמים בחייו עטה העלטה מן המחשכים והקדירה את עולמו. והוויטראז'ים אולי קשורים לכך שעולמו התפרק שוב ושוב והוא כל חייו ניסה לאסוף את השברים ואחותם. ניסה לברוא מציאות חדשה, טובה יותר, יפה יותר..."
שלומון הרטפילד הוא אידיאליסט בנשמתו כל הטלטלות שעבר לא מכינות אותו לקרב האחרון בחייו. אירוע מטריד בעברו כשהיה ילד רודף אותו, והוא היעלמו של אביו האהוב.
מהזיכרונות הקשים במחנות: "בצריפים בתוך המחנה הייתה צפיפות גדולה שלא אנשים, תשושים ואפתיים. בגונצקירכן, כבר רובנו שכבנו באפס מעשה, אדישים לגורלנו. גופות האסירים נערמו בחוץ. כולנו נראינו גוססים. דיזנטריה. טיפוס. זוהמה וצחנה. חלשים וכבר לא תוהים מה יביא המחר. והריח הבלתי נסבל של גופות חרוכות שעלה מהמשרפות... וגופות נרקבות... והריח הזה שלא יוצא לי מהאף... הריחות הנוראים והמחליאים שולטים בחלל, עטים עליי ונכרכים וחונקים, כשאני גורר את הגופות למחפורת ומארגן אותן בשורות ארוכות, ראש רגל, ראש רגל, כמו סרדינים." מ צ מ ר ר !!
אומנות הויטראז'ים מזכוכיות צבעוניות כובשת את שלומון שאוסף את השברים הצבעוניים ומרכיבים אותם לתמונה מאירה וחיה המגרשת את טראומות העבר.
במשך יומיים תמימים נע שלומון בן ה -93 בין חיים למוות ולא צלח אותם. בין לבין מבליחים הזכרונות הקשים של אימת השואה והקשיים של מדינת ישראל ויוצרים פסיפס סיפורי מדהים ואותנטי.
ספיר במצוקתה מבחינה בסבלו של אביה האהוב ואין בידה להושיעו: 'הוא סובל... סובל... ואני לא יכולה לעשות דבר. אני בחוץ."
הכאב הפיזי והנפשי מתנקזים לתוך נפשו השסועה של שלוימקה מתוך עולמו הכאוב. עבר שרודף אותו, פחד ואימה שחווה עם השנים ולא הרפו ממנו.
סיפור מרגש הנפרש על פני כל שנות קיומה של מדינת ישראל בארץ ובגולה ומציב דרכים אחרות דרכי שלום והבנה.
"ציר עלילת הספר מה שטוב לפילים נע בין העיר וָואץ שבהונגריה, עיר הולדתו של גיבור הספר - שלומון הרטפילד, לבין ישראל; משנת 1921 ועד כ"ט בנובמבר 2013 - יום פטירתו בבית חולים קפלן. העלילה במציאות מתרחשת על פני 48 שעות בלבד. שעות שהוא מוטל על מיטת בית החולים, מתייסר באילמותו עד שנפטר. הקורא מתוודע לקורות חייו הקשים ומלאי התהפוכות, דרך זרם התודעה שלו, ה'מספר' את סיפורו. בתו ספיר, היושבת ליד מיטתו כל אותן שעות, מתכתבת עם קרוב משפחתה ועם אשתו (חברתה של ספיר), הגרים בברוקלין החרדית, בדרך של אי-מיילים, הנכתבים בלפטופ שלה. התכתובת ביניהם מעוררת דיון, שכרגיל במציאות היומיומית הישראלית, בכל התכנסות משפחתית, או כינוס חברים, או אפילו עובדים במקום עבודתם - כל משפט בנאלי, אמירה טריוויאלית, מיד מהווים טריגר, חומר נפיץ להתפרצות מלאת אמוציות של וויכוח מר, פוליטי-קיומי".
הוצאת הספרים "אוריון",/ עריכה לשונית: יעל ניר/ עיצוב עטיפה: סמדר מוניס/ 524 עמודים 2018