געגועים

בעקבות מנורה ושחרזדה רציתי לומר שגם אני מתגעגע.

אני מתגעגע לימים שבהם היה לי מה לכתוב והכתיבה זרמה באופן חופשי וטבעי.

אני מתגעגע לימים בהם היו לי 100 צפיות בבלוג לפני ארוחת הצהריים.

אני מתגעגע לימים בהם בבוקר חיכו לי כמה וכמה רשומות של חברים וירטואליים שנהניתי מאוד לקרוא.

אני מתגעג לימים בהם פרסמתי רשומות לא רק מתוך תחושת מחויבות (כי צריך לשמור על הבלוג בחיים) אלא כי באמת נהניתי מכך.

אני מתגעגע לימים בהם פורום הבלוגיה היה שוקק חיים ולאנשים באמת היה אכפת מי זכה לבחירת העורך.

אני מתגעגע לימים בהם הגדרתי את עצמי כאבא, בלוגר ומנהל פרויקטים.

אני מתגעגע לימים בהם הרגשתי חלק (ואפילו חלק חשוב) מקהילה גדולה ומגובשת.

אני מתגעגע לימים בהם שרביטים סחפו את הבלוגיה והנושא החם היה לוהט.

האם הימים האלה עוד יחזרו?

האם אני חוזה בדעיכת הבלוג שלי ויום אחד הוא ייעלם כמו בלוגים של כותבים מוכשרים רבים בעבר? 

האם הבעיה נעוצה בתפוז, בבלוגיה בכלל או בי באופן אישי?

אין לי תשובות.

יש בי געגועים ותחושת החמצה.

ובכל זאת בלי להמליץ על רשומה אי אפשר...  קראתם כבר את הרשומה - מי מפחד משירה (POETRY)?  בבלוג של hayaschwartz? מומלצת.