כריסטיאן היקר
לא טעית כשהערת, שאני נראה ונשמע מדוכדך מאז הבחירות האחרונות לפרלמנט הישראלי. ככל שאני מתאמץ לחזור לשגרה, להמשיך הלאה, לא להתבוסס ברחמים עצמיים, לפעמים נשמטת המסיכה, והפנים האמיתיות שלי מתגלות, והן מדוכדכות. איני מופתע שזה קורה לי דווקא איתך: היות שאינך אחד מאיתנו, היות שאינך חי בינינו, הצורך שלי להסתיר ממך דברים קטן יותר. ההגנות מתרופפות. כאן בארץ, האנשים שחולקים עמי מערכת ערכים ליברלית מדוכדכים גם הם, והם לא צריכים מישהו שיזכיר להם את תבוסתם, תבוסתנו. איתם אני שותק על זה, כדי לא להרחיק אותם מעליי. ואילו האנשים כאן, שמחזיקים במערכת ערכים לאומנית-שמרנית, תבוסתנו היא בשבילם הוכחה לצדקתם, וגם הזדמנות להתענג על קצת שמחה לאידנו. אתה רואה, יאמרו הם, אמרנו לך. אתה מתנשא, אתה גזען, אתה תלוש, אתה מנותק, ובגלל זה שוב פעם אכלת אותה. איתם אני שותק על זה כדי להרחיק מעלי את האמירות האלה. מאמץ רב אני משקיע בשתיקה הזו, בהעמדת הפנים כאילו לא אכפת לי מפוליטיקה, כאילו גם אם היה אכפת לי בימים הראשונים, הנה עכשיו התגברתי והמשכתי הלאה. במיוחד בעבודה, ששם מתעוררים לפעמים ויכוחים פוליטיים קולניים, מהסוג שנחסך ממני בחוג המשפחה ובקהילת הייעוץ ההדדי. ברגעים כאלה, אני נכנס למשרדי וסוגר את הדלת. אם זה לא עוזר, אני ניגש למתווכחים ומבקש שינמיכו את קולותיהם. אינני מתערב בויכוח ואיני מציג את דעותיי הליברליות, אף שאני משער שחבריי לעבודה מנחשים אותן. אני מתכוון לעבוד עם האנשים האלו עוד הרבה שנים, ואם אחשוף אותם למלוא עצמת רגשותיי, אין לי ספק שייותרו משקעים, גם אצלם וגם אצלי. טוב שאתה קיים בחיים שלי, איתך אני יכול לדבר על זה חופשי.
אולי אתה מתפלא שיש לי רגשות כל כך חזקים בקשר לפוליטיקה, ושאני משתמש במלה הקשה "תבוסה". הרי חיי לא הולכים להשתנות באופן משמעותי בעקבות הבחירות האחרונות לכנסת. המצב הכלכלי שלי טוב יחסית, וממשלה ליברטריאנית, כזו ששואפת להפחית מסים ולצמצם בהתאמה את השירותים לאזרח, רק תיטיב עם החסכונות שלי. אמנם איני מתגורר בדירה בבעלותי, אבל זה לא בגלל בועת הדיור הבלתי מטופלת, זה רק משום שהחיים שלי בבלאגן שאינני מצליח להשתלט עליו. אלה אינן שנות השמונים המוקדמות, שנות הבגין-בגין, שבהן היה נדמה שהמשק הישראלי צועד אלי אבדון, והיה צריך את שמעון פרס שיבוא ויציל אותו. גם המצב הבטחוני שלי טוב יחסית. אמנם כמעט כל קיץ יש מלחמה, וכל השנה יש פיגועים, ואיראן כבר הפכה למדינת סף גרעינית, אבל אני, לא עלי נופלים הטילים והפגזים. לא בדרך לעבודה ובחזרה ממנה, לא כשאני נוסע בארץ, מטייל, מבלה. הבן שלי כבר השתחרר משירות סדיר, ואת המילואים שלו הוא לא עושה כלוחם בעזה. כך גם רוב האחיינים שלי. ואלה שכן, האם באמת ממשלה ליבראלית הייתה מונעת מהם את המלחמה הבאה? או מנהלת את המלחמה הזו יותר טוב? בכלל לא בטוח.
רק הרטוריקה הייתה משתנה, ומראית העין של ההתנהלות הציבורית. לו שלח הציבור את נתניהו הביתה לקיסריה, לא עוד הייתי צריך לשמוע חדשות לבקרים את הרטוריקה המחליאה שלו, רטוריקה שמזכירה כל כך את זו של מנהיגים לאומנים-שמרניים באירופה של לפני המלחמה. כמו האמירה שלו על אנשי השמאל, ששכחו מה זה להיות יהודים. כמו ההסתה שלו נגד הערבים אזרחי ישראל, שכביכול נוהרים בהמוניהם לקלפי, דימוי שמזכיר כל כך את המוני העכברים היוצאים מהמסך בסרט האנטישמי המפורסם. לו שלח הציבור את נתניהו הביתה לקיסריה, היו נעלמים מכלי התקשורת כל אותם עולים חדשים וישנים מארצות הברית, המדקלמים סיסמאות משנות המלחמה הקרה, מתקופת הסנאטור מקארתי, מדקלמים אותן בפנים קפואות ובלי להתבלבל אפילו פעם אחת. לו שלח הציבור את נתניהו הביתה לקיסריה, לא הייתי צריך לשמוע חדשות לבקרים על אורח החיים הנהנתני שהוא מנהל, ועל החצר הביזנטינית שהוא מחזיק כדי להגן על אורח החיים הזה. הוא מן הסתם היה ממשיך לקיים את אותו אורח חיים ואת אותה חצר גם לאחר הפרישה, אבל זה כבר לא היה קשור אלי, זה לא היה אומר שום דבר עלי. הייתי מוכן להסכין עם המשך השלטון הלאומני-שמרני, ובלבד שבראשו יעמוד אדם הגון, צנוע הליכות, אחד שלפחות נראה כאילו הוא שולט ביצריו ובמה שנעשה בביתו פנימה. מי היה מאמין שאתגעגע לאדם כמו יצחק שמיר.
כל כך רציתי שנתניהו יישלח הביתה לקיסריה.
ונראה היה שזה הולך לקרות. היו דיווחים בתקשורת שרימזו לכך שזה הולך לקרות. בסביבה המיידית שלי, אנשים העידו על עצמם שהם מחזיקים בערכים לאומניים-שמרנים, אבל הפעם יחרגו ממנהגם, כי כך אי אפשר להמשיך יותר. לולא נבנו בי הציפיות, כמעט בניגוד לרצוני, הנפילה לא הייתה כל כך כואבת. אהובה טוענת כנגדי שאני אדם פסימי, גם בייעוץ הדדי מעירים לי על זה. אבל הפעם באמת קיוויתי, הפעם באמת האמנתי. בדיעבד התברר, שבבועה שאני חי בה, במעמד הבינוני העירוני של מרכז הארץ, באמת רוב גדול של המצביעים הצביע נגד נתניהו. זה הספיק בשביל ליצור בי ובאחרים את התקווה, את האשליה. אבל לא בשביל לשלוח את האיש הביתה לקיסריה.
איני יכול אפילו לכעוס על כל הדוברים והכותבים שיצרו אצלי את התקווה, את האשליה. אני מכיר ומבין, שהיה צורך באשליה של סיכוי לניצחון כדי להוציא אנשים מהבתים אל הקלפי, ובלעדי זה, התבוסה הייתה קשה יותר. ועדיין, אני מרגיש שאני משלם עכשיו מחיר רגשי כבד על פרץ האופטימיות הזה, שסחף גם אותי.
בשבועות הראשונים לאחר הבחירות, היו כלי התקשורת המסורתיים והרשתות החברתיות מלאים בניתוחי הסיבות לנצחון הגוש הלאומני-שמרני, ובעיקר בגילויי שמחה לאיד, גילויים שהזכירו לי מאד את האופן שבו אוהדי כדורגל מסוג מסוים שמחים לאידם של אוהדי הקבוצה המפסידה. רוב הניתוחים באו מאנשים שדווקא אינם מחזיקים במערכת ערכים לאומנית-שמרנית, אבל יש להם חשבון פתוח עם תנועת העבודה, המרכיב העיקרי בגוש הליברלי-הומניסטי. אתה רואה, הם אומרים, אמרנו לך. אתה מתנשא, אתה גזען, אתה תלוש, אתה מנותק, ובגלל זה שוב פעם אכלת אותה. מפעם לפעם הם נטפלים לאיזו אמירה אומללה של איזה ידוען ליברלי קשיש כדי לבסס את הטיעון שלהם. אבל אני, אני לא קונה את הטיעון הזה. אכלנו אותה – הנה שוב המונח הזה מעולם הכדורגל – משום שיש יותר אנשים במדינת ישראל שמחזיקים בערכים לאומנים-שמרנים מאשר אנשים כמונו, שמחזיקים בערכים ליברלים-הומניסטים. גם רוב העניים, שסובלים מיד ממשלתו של נתניהו הרבה יותר ממני, מעדיפים להמשיך לסבול ברמה האישית, ובלבד שברמת המדינה ישלטו הערכים הלאומנים-שמרנים שהם דוגלים בהם.
אינני מצליח לחשוב על שום דרך לשנות את זה, חוץ מאשר להוליד יותר ילדים ולחנך אותם לערכים ליברלים-הומניסטים. יש טוענים שאפשר להביא לשינוי בדרך של חינוך והשכלה. אני לא קונה את הטיעון הזה. וכי אין נתניהו אדם משכיל? וכי אין החנפים הסובבים אותו נמנים עם בוגרי האוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב? ערכים הם דבר שאדם מביא מהבית, לא מבית הספר. מבית הספר אדם רק מביא טיעונים, שמחזקים את הערכים שהוא ממילא מחזיק בהם. יש טוענים, שהתקווה טמונה באיזה בוגר של מערכת הביטחון, ליברל-הומניסט שיצליח לשכנע מספר גדול של מצביעים שהוא בעצם לאומן-שמרן. הם אומרים שרבין הצליח, שברק הצליח, שזאת הנוסחה המנצחת. ואני אומר, הצלחה כזו היא קצרת ימים, ונזקה מרובה מתועלתה.
חלפו כמה שבועות מאז הבחירות, רוב הכרזות המתלהמות כבר הוסרו, בכלי התקשורת המסורתיים והרשתות החברתיות כבר עוסקים בדברים אחרים, וכך מתפנה לי מקום בראש לחשוב על מה שקרה ועל איך שזה משפיע עלי. המחנה שאני שייך אליו מונה רבע מכלל אזרחי מדינת ישראל. זה הרבה, אבל זה לא מספיק, וזה לא הולך להשתנות בקרוב. אני אמשיך לשמוע את הרטוריקה שכל כך מדכדכת אותי, כל כך ממלאת אותי בתחושה של חוסר אונים ושל גלות פנימית. אני מתאמץ לחזור לשגרה, להמשיך הלאה, לא להתבוסס ברחמים עצמיים. אבל לפעמים נשמטת המסיכה, והפנים האמיתיות שלי מתגלות. והן מדוכדכות.
שלך באהבה,
שושן פרא