לשלושת קוראי שאוהבים פרחים שלום וברכה 
בהמשך לטיול הקודם, שבו נהניתי להתבוסס בים של כלניות אדומות, הטיול בשבוע שלאחר מכן היה בכיוון ההפוך, את פעמינו שמנו צפונה ונחתנו (לא מילולית מן הסתם 
) במנחת הכי יפה בארץ, מנחת מגידו.
המשך הטיול היה לגלבוע. טיפסנו בכביש נוף מהמם וצילמנו המון. אבל... כן, נכון. מי שעדיין לא שלח לי את התמונות משוקדה לא שינה דרכיו גם כאן... לכן, התמונות הן ממנחת מגידו בלבד.
שלוליות של חורף. אין מתוקות מהן 
לא מעט חברים כאלה מצאנו. לדעתי זה טוואי התהלוכה אבל מי אני שאדע...
אני בטוחה שיש מכם שיודעים טוב יותר.
הפעם לא מיינתי את התמונות.
כל תמונה שנקלטה במצלמה, נמצאת כאן לפי הסדר בו צילמתי.
מי שאוהב לראות פרחים, זה לא יפריע לו, ומי שלא... ממילא לא יכנס לרשומה. 
שלוליות אני נורא אוהבת... כמו שכבר אמרתי
עם נוף כזה, אני בקלות יכולה לשכוח שממש שם נמצא כביש הסרגל ובצד השני המנחת, ולדמיין שאני נמצאת בשדה ירוק עצום מימדים שבכלל לא רואים את הקצה שלו...
גברת שולה, האנפה, מטיילת די רחוק מאיתנו.
אני משתמשת בזום הדיגיטלי והתמונות קצת מטושטשות...
החוט הזה, בתמונה, הוא דבר קטן וגאוני. הוא תוחם את איזור הפריחה כדי שאנשים לא ירמסו את הכלניות (כמו שלצערי ראיתי בשוקדה, לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך חוסר רגישות ואהבת הסלפי...). נכון שאין בעיה לדלג מעליו אבל המטרה שלו אינה להגן מפני ערסים אלא רק לסמן לאנשים רגילים, עד היכן אפשר להתקרב. קטן וגאוני, כאמור.
וכן, היו גם אדמדמות...
איזה כיף לעבוד כשזהו הנוף המשתקף מבעד לחלון המשרד.
גם את הפרחים שברקע, קרי מטוסים, אני מאד אוהבת.
למרות שלאלה שבתמונה מתאים יותר לקרא "אווירונים"...
כן, אני יודעת, יש כאן כמה תמונות ממש טובות.
וכן, נכון, אם הייתי ממיינת הייתי יכולה ליצור רשומה שמורכבת רק מהתמונות היפהפיות. היא היתה יפה יותר וקצרה יותר.
יודעת,
ובכל זאת כך בחרתי.
אני מקווה ששלושתיכם נהניתם 
ברשומה הבאה... יצירה....
י' באלול תשע"ה.