כןכן, הפרק האחרון.
אין עלייה בדירוג. הייתה אמורה להיות, אבל בסוף הייתי כולי כזה, "לא משנה".
בכל אופן. אני מקווה שתאהבו את הסוף. ושזה ייראה לכן/ם קאנוני יחסית. אני יודעת שזה עלול להרגיש פתאומי (למרות שאני בטוחה שזה לא יפתיע אף אחד, חח), אבל, ובכן, מדובר בפאנפיק שתכננתי שהוא יהיה קצר, ולכן התייחסתי לבניית הארועים ולאורך שלהם אחרת (כמו בפעם ההיא שכתבתי רמוסיריוס של 4 פרקים ואז הם שכבו כבר בפרק השני בערך XDD). בכל אופן, אני מקווה שזה לא יצא לא-קאנוני (יש מצב שזה יצא, לאחרונה אני מבינה שאני תופסת את קטניס אחרת ממה שהרוב תופסות/ים אותה, אז יש מצב טוב שזה ייראה לכן/ם שונה מאיך שהיא עברה לכן/ם בקאנון). אני לא בטוחה במאה אחוז לגבי הפרק הזה - היה אמור להיות בו קטע מין, אבל בסוף לא יצא, וזה מבאס אותי כי רציתי לממש את השיפ הזה עד הסוף, אבל ידעתי שזה לא יתקבל טוב אם אקח את זה עד הסוף, אז וויתרתי. ו, לא יודעת. לא מרגישה טוב בנוגע לגביו. אבל זה מה שיש.
אחח. אני עייפה. פשוט אתן לכן/ם לקרוא וזהו.
~.~
בפעם הבאה שבה עורבני חקיין באה לבקר אותי במחלקת השיקום, היא נראתה עייפה יותר, אבל גם זקופה יותר. היו לה דרגות על מדי המחוז שלה, והיא הסתכלה עליי בעיניים אפורות-כהות זעופות.
מצמצתי לעברה, מנסה לוודא שאני לא הוזה מהתרופות, שהיא באמת שם. היא התיישבה על המיטה שלי, אבל לא הסתכלה עליי. "אמרתי לך שייקח זמן עד שאוכל להגיע שוב." אמרה בהתגוננות, אפילו שלא תקפתי אותה ולא התכוונתי לתקוף אותה.
חיוך מוזר נמתח על שפתיי. "לא נורא. גם ככה איבדתי את תחושת הזמן."
עורבני חקיין חייכה חיוך חסר שמחה. "הם באמת דואגים לסמם אותך, נכון? טוב, גם אותי הם האביסו במורפיום עד לא מזמן."
הזדקפתי באיטיות במיטה, מפהקת. "מה קרה?"
"ירו בי. במבצע במחוז שתיים. אוכף שקט אחד. שכבתי במיטה במצב אנוש כמה ימים, ואז העבירו אותי למחלקה הזאת, לחדר עם ג'והאנה."
שפשפתי את העיניים. "אם היית כאן, למה לא באת לבקר?"
עורבני חקיין נראתה נבוכה. "לא רציתי שתראי אותי ככה." היא ענתה בכנות פתאומית. היא לא הסתכלה עליי. לאחר כמה שניות של שתיקה, הוסיפה, "והאחות אמרה שאסור לבקר אותך, כי עדיין לא התרגלת לתרופות שלך."
"כן, אני בהחלט לא יציבה מבחינה נפשית." צחקתי. "אבל, אז מה? את כן יציבה?"
עורבני חקיין כמעט הצטרפה לצחוק שלי, רק שבקול שלה היה גוון אחר של מרירות. "לא, אני מניחה שאני לא. אבל פשוט הייתי עמוסה בהחלמה ובאימונים. ניסיתי לא לחשוב."
שתיקה נוספת השתררה. היא הייתה האחת ששברה אותה. "פיטה משתפר מיום ליום. הוא מבין שאני לא האויבת שלו, וזה מפחיד אותי, כי אני לא בטוחה אם זה נכון." קולה היה צרוד.
מצמצתי לעברה. "הבלונדיני הוא ילד גדול, נכון?"
"מה?" היא נראתה מבולבלת.
"הבלונדיני. הוא בגיל שלך?"
היא הביטה בי במבט תלוש. "כן, בערך... למה?"
"אם הוא בגיל שלך, הוא מספיק מבוגר כדי לברר בעצמו על מי הוא סומך ועל מי לא, ולשלם את המחיר במקרה שהוא סומך על האדם הלא נכון."
היא שתקה למשך זמן ארוך, ואז אמרה, "אולי את צודקת – אבל מה שקרה לו, זה באשמתי. אני לא טובה לו, וללמד אותו שאני כן טובה זה טעות."
היא השתתקה למשך פרק זמן ארוך, ואז לפתע הרימה את מבטה אליי, עיניה מכווצות. "למה את קוראת לו הבלונדיני? קוראים לו פיטה."
חייכתי. "אני לא מוצלחת במיוחד בזכירת שמות. אני לרוב ממציאה כינויים לאנשים."
רמז לחיוך משועשע עלה על פניה. לא ראיתי אותה מחייכת הרבה לפני שהתחלנו להיפגש אחד על אחד. נראה לי שאני מצחיקה אותה. "איך קראת לי?" היא שאלה, עיניה נוצצות לעברי.
"בהתחלה ראיתי אותך כנערה עם החתול, כי לא ידעתי מי את. אבל אז הכריזו עלייך כעל עורבני חקיין, אז הפכת לעורבני חקיין."
היא הזדעפה פתאום. "לא. אני לא עורבני חקיין. אני לא הסמל של המהפכה – לא רק – אל תקראי לי ככה." היא קמה על רגליה והחלה להתהלך בעצבנות.
"איך תרצי שאכנה אותך?" שאלתי, משפשפת עיניים בניסיון להיפטר מקורי השינה התמידיים שהתבייתו עליי.
היא הסתכלה עלי בזעף. "קטניס. זה השם שלי."
"קטניס." השם שלה התגלגל על הלשון שלי כמו שיר.
היא הביטה בי בניכור, מתקרבת אליי. "את מוזרה." אמרה לבסוף בהחלטיות.
חייכתי אליה בעיניים נוצצות. "כן, בהחלט. כמעט כמוך."
שפתיה התקמרו קלות, והיא לא ניתקה את קשר העין. היה רוך משונה בעיניה פתאום, אבל כשהטיתי את ראשי אליה, היא התרחקה. "זה לא יהיה בסדר. לא עכשיו. באתי לכאן כדי להיפרד."
הבטתי בה בעיניים עייפות שרצו להיסגר. "לאן את הולכת?" כל כך רציתי לסגור את הרווח בינינו ולנשק אותה, אבל מבטה היה מרוחק, לא נגיש.
"אנחנו פולשים לקפיטול. הצטרפתי לאימונים ישר אחרי שהחלמתי מהירייה. אני אהיה בסכנת מוות מתמדת, בתור אחת מהמנצחות המבוקשות ביותר של הקפיטול. הם יצודו אותי. גם אם נצליח להשתלט על הקפיטול, סביר להניח שאמות."
חייכתי. "הנחתי שלא יהיה לי הרבה זמן איתך. אבל גם מה שיש לי עכשיו זה מספיק."
היא הנידה את ראשה לשלילה, ונראתה קצת חולה. "אל תסתכלי על זה בכזה שוויון נפש. הגישה שלך מכאיבה לי."
"אני כבר לא מפחדת יותר, קטניס. את לא מבינה?" קולי היה רך, אותו קול שהיה לאימי כשהסבירה לי איך להדליק אש עם מקלות. "כל הזמן הזה פחדתי כל כך להיקשר, פחדתי מאהבה, כי פחדתי להיפגע. אבל אני כבר לא מפחדת יותר. בעבר בחרתי לאמלל את עצמי ולא לנסות לעשות לעצמי טוב, כי היה לי נוח להישאר במקום בו תמיד רע לי, כי הייתי רגילה לכך. כשהייתי שמחה, זה הפחיד אותי, כי לא הייתי רגילה לזה. זה לא היה המקום הבטוח שלי. אבל עכשיו אני כבר לא מפחדת מאושר – אני לא מסכימה להמשיך לפחד ממנו. נמאס לי לפחד. אני לוקחת את ההזדמנויות לאושר גם אם הן בעלות פג תוקף, כי חוץ מההזדמנויות הללו אין לי שום דבר."
הידיים שלה התכווצו לאגרופים והשפה התחתונה שלה רעדה. "אלוהים אדירים, כמה שאת מטומטמת. תברחי כבר. את לא מבינה מה קורה למי שאוהב אותי? את לא מבינה מה הם עושים לכם?"
הדבר היחיד שעשיתי בתגובה לכעס שלה היה לחייך. הקול שלה רעד כשאמרה, "את עושה טעות נוראית."
"זו ככל הנראה הולכת להיות הטעות הטובה ביותר שאעשה אי פעם."
היא התקרבה אליי. "את לא יכולה פשוט להגיד דבר כזה." הידיים שלה רעדו.
שמתי את היד שלי על היד שלה. "את לא צריכה לפחד עליי. אין לי לאן להתדרדר מכאן. אל תיקחי גם את האחריות עליי על הכתפיים שלך. אין צורך שתעשי את זה. אני עשיתי את הבחירה שלי."
היא התנשמה עמוקות, ואז רכנה מעליי, הסתכלה הישר לתוך עיני. "בואי נסכם משהו מעכשיו, אספן. לא נבקש אחת מהשנייה דברים שאנחנו יודעות שאנחנו לא יכולות לעשות. את לא תבקשי ממני לא לקחת עלייך אחריות, ואני לא אבקש ממך לפחד."
חיוך עלה באיטיות על פניי. "סיכמנו." לקחתי נשימה והוספתי, "קטניס."
היא בהתה בי לרגע, והתקרבה יותר. השפתיים שלה הברישו את שלי, והנשימה שלי נעצרה. אבל היא לא נישקה אותי – היא רק המשיכה לרכון מעליי בתנוחת-כמעט הזאת, עם ראש קצת מוטה ועיניים שבהו עמוק לתוך העיניים שלי.
קימרתי את הגוף שלי בניסיון לגעת בה, אבל כשניסיתי לסגור את הרווח בינינו ולנשק אותה, היא התרחקה. הלב שלי פרפר כאילו אני חוטפת התקף לב והנשימות שלי הפכו לקלות ומהירות מידי. הפה הקצת פתוח שלי, שכבר היה מוכן למגע, התעוות בתסכול. קטניס חזרה והתקרבה אליי, הצמידה את המצח שלה למצח שלי והביטה בי בריכוז.
כשהיא נישקה אותי בסוף, זה הרגיש כאילו שפכו עליי דלי של מי קרח אחרי שבועות של התייבשות.
היא התנתקה ממני והראש שלי הסתחרר. "קטניס," אמרתי שוב, ותוך כדי שהמילה התגלגלה על לשוני, התמלאתי מבפנים בתחושה חדשה.
הרגשתי שלמה.
~.~
מקווה שאהבתן/ם.
אומייגאד רגע כמעט שכחתי! פרסמתי סקר חדש! הצלחתי!!! סוף סוף הצלחתי!!!!!!@$&^@@%^&*&^%$#
לכו להצביע בסקר בבקשה~
מייטי בי. 