סיפור בהמשכים מאת אפרים שוורץ
פרק 9 - עיירת הגבול
(רשימת הפרקים הקודמים בסוף הפרק)
כעבור זמן קצר הגיע מורה הדרך שלנו, אשר מתפקידו היה להובילינו אל מקום איכסון בעיירה, עד שתינתן לנו ההזדמנות לעבור את הגבול.
בפיו הייתה בקשה להתארגן מהר ולהצטרף אליו ואכן תוך זמן קצר היינו בדרך, קבוצה אשר כולם גברים נשים וטף מצויידים במזוודות מכול הסוגים והגדלים , עמוסות על כתפיהם.
שקי גב צבאיים ישנים, מלאים ומנופחים עד אפס מקום קשורים על מתניהם, סירים , מחבתות ושאר כלי מטבח שימושיים. כל החבורה דמתה לשבט צועני נודד.
עברנו לאורך רחוב צר ומטופח, לאורכו בתים בני קומה אחת מסויידים בלבן . תושבים משכימי קום הביטו עלינו - חלקם בהשתוממות וחלקם כרגילים למראה מסוג זה.
ככול שהתקדמנו השתנה הנוף לבתים מרווחים , מעין חוות ומשקים המאכלסים גם בעלי חיים שונים. חלפנו על פני תחנת -רוח שוממה, אשר פסקה לפעול זה מכבר. עברנו גם ליד מפעל שמנים ישן ומוזנח , אשר בחצרו עדיין היו מונחות ערמות מרקיבות של גרעיני חמניות .
כעבור עוד מספר דקות הגענו לשער ברזל גדול וחלוד אשר חרק נואשות בהיפתחו. מעברו השני התגלתה חצר גדולה צמרוצפת באספלט, ובקצה החצר בניין מאורך וישן , בעל מספר דלתות.
קרבנו לאחת הדלתות, נכנסנו פנימה ונדהמנו מהריח החריף והמעופש ששרר במקום. לאחר שהתרגלנו לאפלה שבפנים, הבחנו לתדהמתנו הרבה באנשים השרועים על הרצפה, צפופים כסרדינים בקופסה, שחלקם ישנים ונוחרים בקול.
שמתי לב לצלילי הנחירות, מי השמיע נחירתו בטרמולו ומי נחר בהפסקות קצובות, כשקול הנחירות מהדהד באותו חדר אפלולי וארוך , ויוצר יצירה מוסיקלית מפחידה שלא מהעולם הזה.
חלוקת השטח בין המשפחות היושבות על רצפת הבטון. התבטאה בסידור החפצים האישיים מסביב לבני המשפחה. רובם ישנו בבגדיהם וחלקם - בעיקר הילדים - ישנו בתחתוניהם וצרורם משמש כר למרשותיהם. עייפה מאוד עברה קבוצתנו לפינה מרוחקת של החדר והתמקמה למנוחה.
התעוררתי בשעות הצהרים המאוחרות, עייף עדיין, אחי שיחק בינו לבין עצמו, ממלמל מילים לא מובנות, הורי שוחחו בלהט ובתנועות ידים עם אחת המשפחות על אודות המצב החדש שנוצר ובעיקר על התנאים הסניטריים שבמקום.
מסביב, לאורך הקירות החשופים, על רצפת הבטון המרופדת בבגדים ישנים ובשמיכות, שכבו משפחות ובודדים והתווכחו בקולי קולות על נושאים שונים, אבל הוויכוח העיקרי היה - מתי יצליחו לעזוב את הגיהינום הזה?
היו ביניהם משפחות ותיקות, אשר התגוררו במקום למעלה מחודש ימים, ללא מיטות וסדינים ובלי מקלחת . הצפיפות בה שכבו האנשים זה לצד זה עשתה שמות בניקיון הגוף והדבר התבטא בכך שהתגרדו בראשם ובשאר חלקי הגוף במרץ בלתי נלאה בניסיון להתגבר על הכינים והפשפשים אשר אכלו בבשרם של עלובי החיים הללו.
למזלינו , אימי - בראותה את הנולד, לקחה איתה כמה שקיות של די.די.טי. , מין אבקה לבנה מטהרת , אשר הייתה נפוצה מאוד בימים ההם. היא פיזרה מהאבקה עלינו , על המטען שלנו ועל המקום בו בחרנו להתמקם באחת הפינות של האולם.
לא היה את מי להאשים במצב שנוצר, ובודאי לא את תושבי המקום אשר חיו בצימצום, עקב האינפלציה אשר נתנה אותותיה. ערך הכסף ירד פלאים ומשפחות אשר היו בעבר בעלות הון, איבדו את כל כספם שערכו ירד למינימום. הם נותרו חסרי כל על -אף מיליוני הליי אשר ברשותם , להוציא את אלו אשר מזלם שפר או ראו את הנולד והמירו כספם בזהב או בדברי ערך.
זוכר הייתי כי לפני כן יכולתי לקנות סוכריה חמודה בקיוסק תמורת ליי אחד. עכשיו היה קשה להשיג אבטיח אחד במליון ליי.
יום אחד, נגמרה לנו אבקת החיטוי. תכשירי חיטוי אחרים היו יקרי המציאות ולא השגנו תחליפים על אף מאמצינו המרובים. אט אט גם אנו התחלנו להתגרד נמרצות בכל גופינו. אימי ניסתה נואשות לתפוס את המזיקים, ובכול הזדמנות פשפשה בין השערות ובין קיפלי הבגדים. השתדלנו לרחוץ את הראש ואת הגוף באותו ברז מיותם אשר עמד לרשותינו - אך ללא הועיל, כל זמן שבגדינו היו נגועים ואין סבון לרחצה.
ערב אחד , הופיע אצלנו אורח נכבד בדמותו של קצין משטרה יהודי, אשר עשה רושם עז במדיו המגוהצים. הקצין דיבר יידיש קלוקלת , אך ניתן היה להבינו. הוא אסף את דרי הבית לפינת האולם ופתח בטון מתנצל, כי שלחו אותו כשליח של רצון טוב לנסות לשכנע במילים יפות שהמקום אינו טוב בעבורנו. הוא הזכיר פעמים מספר את התנאים הסניטריים הלקויים במקום ואת סכנת ההדבקות במחלות . הוא הוסיף כי מוטב לנו לחשוב בשנית לפני שננסה לעבור את הגבול באופן לא חוקי, כיוון שלאחרונה הוגברה השמירה לאורך הגבול וקיימת סכנת פיקוח נפש.
ועוד הזכיר כי שלחו אותו כשליח, ובמידה ולא יצליח לשכנע בטוב- עלול לבוא כוח משטרתי מוגבר להחזירנו לבוקרשט.
נשים אחדות החלו לבכות וליילל בקולי קולות, עד כי אותו קצין משטרה נבהל וברח כל עוד נפשו בו. מאז אותו ערב עצוב , לא היו מצד השילטונות עוד ניסיונות או מגעים.
היה זה השבוע השלישי בו שהינו באותו מקום. האנשים סובבו בחצר הגדולה הלוך ושוב כאסירים בכלא שמור, ואכן, כאלו היו התנאים - בלתי אנושיים, שהפכו את כולם למרירים, כועסים ורוגזים, ומרבות רבות פרצו בשל ויכוחים קטנים של מה בכך - אשר בתנאים רגילים אפשר היה להתעלם ולעבור לסדר היום.
עכשיו כל מריבה הפכה לתקרית חריפה מלווה בקללות ומכות, אשר החריפו ככל שקרב מועד יציאת הקבוצה הזו לדרך והפכה להיות מוקד לפורענות בשל המתח בו היו שרויים.
............. המשך יבוא בפרק הבא.............
רשימת הפרקים הקודמים: