את מסך הסקייפ ממלא פרצוף של כלב חום עם כתם לבן במצח ואוזן אחת שמוטה. אין לי שום דבר נגד כלבים חומים עם אוזן שמוטה. אבל כאשר אני מצפה לראות את עומר-חצי-שן הנכד היחיד שלי, התחליף השעיר די מפתיע אותי, ויוצא לי מין "מה זה, מה מה, מי?". יונתן, אומר לי "זהו צ'רלי. דברי איתו אנגלית." מסתבר להוותי, שצ'רלי איננו אורח. הוא בא על מנת להשאר.
יונתן וכרמית החליטו שהם רוצים כלב. די מוזר לטעמי, כי רק לפני שנה הם הביאו ילד, ולא נראה כי נמאס להם ממנו, בינתיים. לא מספיק? הם משכנעים את עצמם כי הם רוצים את הכלב כדי שעומר יגדל עם בעלי חיים סביבו, וילמד על אהבה ואחריות. האמת שעומר לא מתעניין במיוחד בבעלי חיים, הרי יש לו כבר חתול, סימבה. סימבה פוחד מעומר פחד מוות ונס במהירות הבזק אם הוא רק מריח אותו מרחוק. יונתן וכרמית מעדיפים כלב גדול במידותיו. ברור שאם זה כלב גדול, הוא צריך להיות בעל מזג נינוח ורגוע, אחרת הוא עלול להזיק לתינוק שלא במתכוון. באחת השבתות נוסעת כל המשפחה ל"צער בעלי חיים" בטוסון אריזונה. מאחר שהזוג משקר לעצמו כי הכלב מאומץ עבור התינוק, הם שואלים את עומר ליד כל כלוב "עומר, אתה רוצה את הכלב הזה?" עומר מחווה את דעתו בנדנוד ראש נחרץ מאד מצד לצד, כלומר "לא ולא!" וכך הם עוברים ליד כל הכלובים ועומר עדיין מוחה נמרצות ולא רוצה שום כלב, נינוח או לא. בינתיים יונתן רואה כל מיני מחזות שאסור לו לראות: גורה קטנה עם שלוש רגליים, כלב מכוער עם עין אחת, ועוד כלבים נכים כהנה וכהנה. ידוע שיונתן מיד מתביית על הכלבים הללו שאיש לא ירצה בהם, והוא בוחר שלושה כלבים דפוקים חזק, ומחליט לקחת את שלושתם. עכשיו, כרמית היא נשמה גדולה, אבל היא לא מטורפת, והיא מטילה וטו. לכן, כל המשפחה יוצאת מהמתחם לגן ציבורי סמוך, כדי לחשוב שוב. בחוץ יש דיון, שגם עומר משתתף בו: "ביתה, לא האו האו." אבל הוריו, שמתכוונים לשמח את עומר אם הוא רוצה או לא, עושים עצמם חרשים. יונתן מחליט סופית לקחת את הגורה התלת רגלית. כשהם חוזרים למתחם, יש שלט על הכלוב של הגורה שהיא אומצה! (לא סטייק, בחייכם!). נחטפה ממש מתחת לאף!
טוב אין ברירה חוזרים לתכנית המקורית. כלב גדול ורגוע.
העובדת מציעה להם את צ'רלי: הוא בן חמש, גדל אצל משפחה שנאלצה לוותר עליו, הוא נמצא שלושה חודשים ב"צער". הוא מחונך ושקט.
אני רואה את צ'רלי בסקייפ. אז ככה: אם צ'רלי בן חמש, אז אני בת עשר. זה כלב גריאטרי, נראה יותר זקן ממשולם ריקליס, אבל פחות אנרגטי ממנו. הוא בטח לא היה מתחתן עם שום כלבה בלונדינית, גם אם היא היתה מרימה את זנבה ישר מול הזרבובית שלו.
צ'רלי שוכב וישן כל הזמן. כרמית אומרת שהוא התרגש מאד והתעייף מהמעבר. "למה את חושבת ככה?" אני שואלת "האם ראית אותו ממש נעמד על רגליו?" כרמית אומרת "תראי הוא הרי הלך מהאוטו עד הבית". ברור שזו משימה שגבתה ממנו מחיר כבד, ועכשיו הוא נח.
התינוק לא מתעניין בכלב כלל. הוא זנוח לנפשו, מסתובב בבית מפה לשם, תוקע אצבעות לשקעים חשמליים, מטפס על הספה ונוחת על ראשו. הוריו עסוקים בללבב את צ'רלי. יונתן מלטף את גבו כרמית מגרדת את ראשו. יונתן אומר לי כי הכלב נענה ל"סיט" (שב). אז אני אומרת ליונתן אולי תגיד לו "סיט" כדי שיתיישב מהפוזה של השכיבה? יונתן אומר "סיט צ'רלי סיט". צ'רלי לא זז, אבל עומר מתיישב מיד על הריצפה ומוחא כפיים לעצמו. יונתן מחנך רק עם חיזוקים חיוביים ולכן אומר "גוד בוי צ'רלי" ועומר מחייך בגאווה ושוב מוחא כף. יופי, לא מספיק שהכלב לא מבין כלום, עכשיו התינוק חושב שקוראים לו צ'רלי.
האמת, אני מדברת עם הילדים שלי כשעה, וכל אותו הזמן צ'רלי שוכב ללא תנועה. ללבי מתחיל להתגנב חשד כבד:
אני חושבת שצ'רלי נפטר מזיקנה ממש בשידור חי.
בינתיים הם לא שמו לב, אז למה לבאס? אני אומרת "תתחדשו ותיהנו!".