סיפור בהמשכים מאת אפרים שוורץ
פרק 8 - ברכבת
(רשימת הפרקים הקודמים -בסוף הפרק)
נכנסנו ברעש גדול. הנוסע המנומנם פקח עין אחת, סגר אותה והמשיך לישון. תלינו את החבילות על הווים המיועדים לכך. פתחנו חלון לאיוורור , ילד מוכר כעכים ועוגיות עבר מתחת לחלוננו כשהוא מכריז על סחורתו בקולי קולות . אבי קנה עשרה מכול סוג. היינו רעבים מאוד כי מן הבוקר לא אכלנו מאומה, והשעה הייתה כבר שעת צהרים.
צפירה חדה וארוכה הדהדה, הקרון חרק והחל לנוע עם כול השיירה.
כעבור דקות ספורות חלפנו ביעף על פני הבתים האחרונים של העיר ופרצנו במהירות מסחררת אל תוך השדות החשופים והמעובדים. עצים בודדים ואף חורשות חלפו כשהם נעלמים במהרה.
שמתי לב לעמודי הטלגרף הגולשים מול חלוננו, אשר הכבלים הקשורים אליהם עולים ויורדים כגלים. האזנתי לרעש הגלגלים העוברים על הפסים ויוצרים מוסיקה קצבית . נרדמתי.
כאשר התעוררתי לא ידעתי היכן אני נמצא, אך טלטולי הקרון מצד אל צד הזכירו לי את המצב. העפתי מבט סביבי, אימא הביטה החוצה אל מעבר לחלון, אל האורות המנצנצים , אבי ישן בפינה , ראשו נתמך על חבילה תפוחה של בגדים, על ברכיו שוכב אחי, מביט על כולם ומוצץ אצבע.
ממולנו על אותו ספסל ישב אותו האיש אשר נמנם בכניסתינו לקרון, כאשר לצידו יושב איש נוסף קורא ספר ומציץ חליפות אלינו.
נדמה היה כי הספר לא עניין אותו במיוחד, היות והוא המשיך להציץ לעברינו מדי פעם. הדבר הדאיג אותי במקצת, כי אולי מצא בנו משהו שלא כשורה? האם חשד בנו?
הוא היה לבוש בגד חורפי על אף מזג האויר האביבי. מעיל ארוך , על ראשו כומתה רחבת שוליים המכסה את קידמת המצח ואת עיניו .
הוא לא היה מושך תשומת ליבי, אלמלא היה מביט חליפות מן הספר אלינו. ניגשתי אל החלון והבטתי החוצה אל תוך החושך. אי אפשר היה לראות דבר. חוץ מנקודות אור מנצנצות במרחק. אולי כפר או איזו עיירה קטנה.
האיש המשיך לנעוץ בנו עיניים.
דאגתי כי בתחילת דרכינו שמענו על שוטרי חרש המתחקים אחרי קבוצות חשודות הנעות לעבר הגבול. ואכן התאמנו מאוד לחשד כזה עם החבילות הארוזות וכול היתר.
הייתי נתון במצב של נים ולא נים כי לא הייתי רגיל להיות ער במחציתו של הלילה ועם תנודות הקרון המונוטוניות .
לפתע התעוררתי. הרגשתי שונה משהו. הרכבת החלה להאט תוך חריקות וגניחות ונשמעה הצפירה הארוכה. קמנו, אספנו את מטלטלינו והיינו מוכנים לצאת מהקרון.
גם אבי שם לב לאותו אדם, שחשדנו בו כעוקב אחרינו ותכנן הימלטות . עם היפתח הדלתות יצאנו במהירות מהקרון, עברנו את מסילת הברזל ושוטטנו בין בתי הכפר שליד התחנה.
האמנו כי אותו אדם איבד ודאי את עקבותינו , לכן החלטנו לחזור כי תוך זמן קצר הייתה אמורה להגיע הרכבת המחליפה לעבר הגבול.
התקרבנו למסילה בניסיון לעבור לצד השני של הרציף , אך באותו רגע עצרה לפנינו הרכבת כשחזית הקרונות מהצד השני. יכולנו רק להביט בחלונות ביאוש. היינו חסרי אונים מספר שניות , ידענו שתוך מספר דקות הרכבת יוצאת לדרכה ואם ננסה לעקפה נאבד זמן יקר והיא תעזוב בלעדינו.
לכן, במאמץ רב, עלינו על הקישורים שבין הקרונות, וכעבור מספר דקות היינו בתוך הקרון. מכנסי נקרעו , ובגדי כולנו הוכתמו בשמן מכונות.
מצאנו תא ריק. ניקינו עצמנו, החלפנו בגדים והתרווחנו כל אחד בפינה אחרת של התא. הרכבת המשיכה בדהירתה אל תוך הלילה, היעד - עיירה קטנה השוכנת קרוב לגבול.
לפני המלחמה הייתה שם קהילה משגשגת ועשירה של יהודים , גם בית כנסת גדול ומפואר. בקירבת מקום היה אולם רחב - ידיים אשר שימש לעריכת חתונות וארועים משמחים שונים. העיירה נותרה ריקה מיהודים . תושבים דוברים את השפה ההונגרית והרומנית כאחד בגלל שהעיירה עברה מיד אל יד בזמן המלחמות.
פקחתי את עיני לאחר שינה טרופה , הבטתי אל עבר החלון, השחר החל להפציע וקרני השמש הראשונות חיממו את אויר הלילה הקריר .
הרכבת האטה מהלכה, עד כי נעצרה לגמרי. אספנו שוב את חפצינו המעטים, וירדנו בצעד לא בטוח לרציף לא מוכר וחלקלק מטל הלילה אשר טרם יבש.
באחד הפינות של הרציף התגודדה קבוצה גדולה של אנשים, צידתם פזורה על הרצפה, הם חיכו.
ראינו את המשותף לנו ולהם. כמונו כמוהם פליטים נודדים בדרכים לא מוכרות, נרדפים, לא רצויים והיעד עדיין רחוק מאוד.
הורי הכירו את רובם- וברכו לשלום.
..............המשך יבוא בפרק הבא.............
רשימת הפרקים הקודמים: