בסדר - אז זו ההגשה שלי לאתגר "קייטנת הקיץ" של מייטי. אני ממש ספקנית בקשר אליה, כי מצד אחד אני ממש מרוצה מהקטע הזה כקטע בפני עצמו, אבל מצד שני כהגשה הוא לא מרגיש לי הכי מתאים. אני מתכוונת, רציתי להציג את מגנוס כדמות מורכבת ומלאת פרטים, ואני מניחה שאת זה היה לי יותר קל לעשות - אבל לחבר את זה לתחומים בחברה שלא מקבלים התמקדות... טוב, אני חצי-חצי בדעות שלי לגבי זה. אני בעיקר ממש מבולבלת, ככה שאני פשוט אניח לכם לקרוא את זה ולגבש דעה בעצמכם.
רק דבר אחד לפני שאני מסיימת. הפיקצר הזה מורכב משני חלקים, שאחד מהם הוא זה שמתמקד יותר בהגשה למשימה והשני הוא... כמו מין הקדמה ארוכה כזו. פשוט לא הרגשתי שאפשר לקחת את החלק שרציתי לבד, בלי לבסס אותו על משהו. אז אל תופתעו אם תחשבו בהתחלה דברים בסגנון של "אבל זה לא קשור בכלל לאתגר" או "איפה מה שהיא הייתה אמורה לעשות בכלל?". אני יודעת. אבל הייתי צריכה... לא יודעת, לבנות את הרפרנסים איכשהו?
אז אני מרוצה ולא מרוצה בו זמנית. אזהרה על אזכורים למוות והתאבדות וניסיון הרג וטראומה. אל תעשו את זה לעצמכם אם הנושאים האלה קשים לכם.
קריאה מהנה.
~*~
בפעם הראשונה שבה מגנוס הגיע לניו יורק, העיר הגדולה השתקפה בכל זכוכית שרק הביט בה, התנגשה בו עם כל מכונית שחלפה מולו בכתם מטושטש של מהירות כשעמד על המדרכה, שיחקה מין משחק מטופש של גמדים וענקים שבו מגנוס אף פעם לא הצליח להחליט מי המנצח. ניו יורק הייתה המרכז של העולם החדש, מה שאומר במילים אחרות גם שהיא הייתה שיכונו החדש של המכשף, ולמרות שהיה אשף בהסתגלויות, אפילו אותו המקום הצליח להפתיע מעט. בשונה מהערים שבהן היה קודם, כאן נראה שהיה בלתי אפשרי לשמור על פרופיל נמוך. המקום כולו כאילו דחף אותך קדימה, לטוב ולרע.
רק דבר אחד לפני שאני מסיימת. הפיקצר הזה מורכב משני חלקים, שאחד מהם הוא זה שמתמקד יותר בהגשה למשימה והשני הוא... כמו מין הקדמה ארוכה כזו. פשוט לא הרגשתי שאפשר לקחת את החלק שרציתי לבד, בלי לבסס אותו על משהו. אז אל תופתעו אם תחשבו בהתחלה דברים בסגנון של "אבל זה לא קשור בכלל לאתגר" או "איפה מה שהיא הייתה אמורה לעשות בכלל?". אני יודעת. אבל הייתי צריכה... לא יודעת, לבנות את הרפרנסים איכשהו?
אז אני מרוצה ולא מרוצה בו זמנית. אזהרה על אזכורים למוות והתאבדות וניסיון הרג וטראומה. אל תעשו את זה לעצמכם אם הנושאים האלה קשים לכם.
קריאה מהנה.
~*~
בפעם הראשונה שבה מגנוס הגיע לניו יורק, העיר הגדולה השתקפה בכל זכוכית שרק הביט בה, התנגשה בו עם כל מכונית שחלפה מולו בכתם מטושטש של מהירות כשעמד על המדרכה, שיחקה מין משחק מטופש של גמדים וענקים שבו מגנוס אף פעם לא הצליח להחליט מי המנצח. ניו יורק הייתה המרכז של העולם החדש, מה שאומר במילים אחרות גם שהיא הייתה שיכונו החדש של המכשף, ולמרות שהיה אשף בהסתגלויות, אפילו אותו המקום הצליח להפתיע מעט. בשונה מהערים שבהן היה קודם, כאן נראה שהיה בלתי אפשרי לשמור על פרופיל נמוך. המקום כולו כאילו דחף אותך קדימה, לטוב ולרע.
הוא קנה דירה באחד הרחובות השקטים יותר בברוקלין מכספי החסכונות שלו, אשר הספיקו כדי לשלם על לפחות ארבע דירות נוספות לזו. באותו הבוקר מגנוס עמד בין קירות הגבס הריקים של הדירה וחשב, כמו תמיד, על אינספור דרכים אפשריות להפוך אותה לבית. כמו שנים, בתים תמיד הרגישו לו זרים עד שהצליח לשבור את התחושה עם אלמנט כלשהו שכנראה שלא נראה בשום בית אחר.
לא היו לו הרבה רעיונות הפעם, אבל בדרך כלל הרעיונות באו לו ביחד עם המוצגים שראה בחנויות ששוטט ביניהן בהתלבטות מאיזו מהן לשאול את הרהיטים שלו, כך שהוא לא היה מודאג במיוחד. הוא עטף את עצמו מחדש במעיל הארוך שלו, מרח כמות חדשה של ג׳ל לשיער, ואז בעזרת זוג המפתחות החדש שלו הוא נעל את הדלת מאחוריו ופסע החוצה.
על פי הכלל לא ״לשאול״ מוצרים מחנות הקרובה לביתך, מגנוס יצא מברוקלין ונכנס לתוך אחת השכונות החדשות יותר בניו יורק, שם מוקמו מרבית מחנויות הרהיטים. המכונית החדשה שלו עמדה יפה בנסיעה; היא הייתה אדומה בוהקת ויוקרתית, ממאגר מלאי מלא של משרד מכירת מכוניות מפורסם. מגנוס ״השאיל״ אותה מיד עם מעברו לעיר. היה לה גג נפתח ועל אחת הדלתות שלה הייתה מודבקת מדבקה עם ציור של ברק כחול, דבר שככל הנראה היה אמור להעצים את הרושם שלה כרכב מהיר במיוחד או משהו בסגנון. הוא אהב אותה מיד.
כשהגיע ליעדו מגנוס החל בחיפוש האיטי אחר הדברים שיתפסו את עינו מספיק חזק בשביל שירגיש בנוח לאמצם לביתו החדש. הוא לא מצא יותר מדיי דברים באותו היום; בין אם הרף שלו היה גבוה מדיי, או בין אם שום דבר לא היה מתאים. מגנוס אף פעם לא ידע את הסיבות לדברים כאלה, אבל הוא כן ידע שאם רק יתמיד ויבקר בכל חנות בניו יורק בחיפוש אחר הפריטים המושלמים, בסופו של דבר הוא יימצא את אלה שהוא מחפש. זה תמיד היה כך; לא היה טעם לרדוף אחרי דברים, כי מתישהו, אם רק פנה בכיוון הכללי שלהם, הוא כבר מצא אותם.
זה היה בדיוק כמו ילד קטן שמסרב לעקוב אחריך עד שאתה משאיר אותו שם ומתרחק, והוא עוקב אחריך גם לאחר שאמר שלא יעשה זאת. מגנוס הרגיש כאילו לפעמים הזמן פשוט כפוף לרצונות של אנשים, גם אם הוא מסרב להודות בכך.
כשהוא עזב את החנות האחרונה בכיוון המכונית שלו, מגיוס הרגיש התרוממות רוח משונה. עבר הרבה זמן מאז שעיצב לעצמו בית בפעם האחרונה, והוא כמעט שכח את ההרגשה שהתלוותה לחידוש אחרי הזמן הארוך שבילה בבית האחרון שלו בלונדון. זה היה בית נאמן. מגנוס כמעט התפתה לא למכור אותו לאנשים שיעשו ממנו בית אחר, ישחקו אותו בחזרה לבסיס שלו כדירה ואז יעצבו ממנו משהו אחר לגמרי. אבל בסופו של דבר הוא עשה את זה בכל זאת, כמו שעשה בכל זאת כל דבר אחר שהחיים כבן אלמוות דרשו ממנו.
״סליחה, אדוני?״ סתמי מבוגר כסוף שיער האוחז בידו גיליון של עיתון בוקר פנה אל מגנוס, ומגנוס ממש היה מסוגל להצביע על הרגע שבו הוא נסוג ממראהו הלא שגרתי של המכשף. הוא הרשה לעצמו להשתעשע בשאלה האם האיש יחזור בו וייסוג או ימשיך את המשפט שהתכוון להגיד, אך נראה שהשאלה של האיש הייתה ממש דחופה, כי הוא נשאר. ״המכונית האדומה ההיא... היא שלך?״ הוא נשמע מעט חסר ביטחון, כאילו דמותו של מגנוס הצליחה לאיים איכשהו על תת המודע הסתמי שלו.
מגנוס חייך. האמת הייתה שההופעה שלו היום לא הייתה מוגזמת מדיי; הוא הרי ידע שהוא עומד לערוך מסע קניות בחנויות של סתמים כשיצא מהבית. השיער שלו כלל התערבות מרובה של ג׳ל, נכון, אבל הפעם הוא טרח להשתמש באחד נטול נצנצים. והאיילנר סביב סביב העיניים שלו היה מתומצת ביחס לבדרך כלל, באמת. הוא אפילו העז לגעת באחת מחולצות הטריקו המהוהות האלה בארון שלו, שעברו רק במעט את גבול ה׳סביר׳ בחנויות שמגנוס ביקר בהן. כל העת שבה לבש אחת מאלה, הייתה לו הרגשה כאילו הוא נגוע בחיידק כלשהו של עובש.
״כן,״ הוא ענה בסבלנות כמעט מוגזמת, והצטער מעט על כך שלא השתמש בכל זאת בכשף תעתוע כלשהו שיסתיר אותו מעיני הסתמים בעיר. אומנם זה לא היה אפשרי במיוחד; קודם כל, רק עכשיו הוא יצא מהחנות האחרונה, כך שלא היה לו זמן ליצור אחד כזה; וחוץ מזה, יצירת כישוף הסוואה הייתה קשה בהרבה מהרונה שציידי הצללים ציירו כדי להסתיר את עצמם. אם למכשפים היה אפשרי להשתמש בה, למגנוס בוודאי היה מתמכר לכך במהרה. אבל הוא לא היה מסוגל, ומצבור האנרגיה שלו היה יקר מכדי שיבזבז אותו על שטויות כמו למנוע מהציבור הרחב להיות מודע ליופי הסוחף שלו, או לחילופין לא להתנגש בו עם המכוניות שלהם או לעצור לו במעברי החצייה.
״טוב, אז, אה... רק חשבתי שתרצה לדעת שהיא... היא נגנבה, אדוני.״ הסתמי הזכיר למגנוס עכבר שנלכד מתחת לטפריו של חתול, מטאפורה שהייתה אירונית עקב העובדה שבמובנים מסוימים מגנוס בהחלט היה חתול. אבל נראה שהנימוס הניו יורקי המשונה הניע את האיש הזה בכל זאת להודות במשהו שבכלל לא קשור אליו, אז מגנוס החליט פשוט לתת לו ללכת.
הוא שמר על חמתו אצורה בתוכו כשצעד את המרחק עד לחנייה הקרובה (והריקה) שעזב לא מזמן, ואז בחן בעיון קפוא את המרצפות הכהות אשר עליהן עד לפני כמה זמן חנתה המכונית שלו. לאחר מכן הוא העיף מספר מבטים חטופים כדי לוודא שאף אחד לא מסתכל, ואז כרע בחן להניח עליהן אצבע ארוכה ויחידה.
תמונות הבליחו בראשו במהירות. המכונית נוסעת, את זה הוא הבין מיד, באחד הכבישים הראשיים בניו יורק. איפה היא נמצאת בדיוק? הוא עוד לא הצליח להתרכז בכך לגמרי, אבל במצב הנוכחי הבחין בצללית של אדם האוחז בהגה. רגע - לא אדם בדיוק. מגנוס היה מסוגל בקלות להרגיש באנרגיה הפגומה שקרנה ממנו כמו הילה נוספת, מלוכלכת יותר. הסתמי הזה לא היה שלם. משהו בתוכו היה חלול, ומגנוס כבר למד לזהות את התחושה הזו.
ערפדים. אומנם הוא לא היה בקשר קרוב עם מישהו מהזן הזה מאז קמיל, אבל הסבירות שערפדים ישלחו את אחד מהמשרתים שלהם לגנוב סתם מכונית אקראית הייתה אפסית. מגנוס מילא את ריאותיו באוויר ולהזדקף. נראה שבכל זאת היה לו מה לעשות באחר הצהריים הזה.
מגנוס חיכה בחניה הריקה עד שהרגיש שמנוע המכונית דמם והיא הגיעה ליעדה, ואז בזהירות המירבית החל לגשש אחרי המיקום שלה על מנת לפתוח אליו שער מעבר. כל ההתנהלות הזו לא הייתה פשוטה; היה עליו להיזהר לא לאבד את הקשר עם המכונית או לא להיראות חשוד בעיני הסתמים שעברו באזור - שני דברים שלא פשוט במיוחד לעשות בו זמנית. אבל אף אחד לא היה יכול להתעסק עם מגנוס ביין בלי לצאת מזה בשלום, והוא לא התכוון לוותר כל כך מהר על הכבוד שלו.
כשהוא התבונן טוב, מגנוס זיהה באיטיות את הבניינים הגבוהים ואת השקט היחסי שעמד באוויר והיה אופייני רק לשכונה אחת בניו יורק. ברוקלין; כל כך קרוב לדירה החדשה שלו. מגנוס עצם את עיניו והוסיף לרשימת הדברים שהיה עליו להתרכז בהם גם כישוף הסוואה שיסתיר אותו מעיני כל, בעודו מתחיל לעבור על שער המעבר.
הוא סיים אותו במהרה, שמח על כך שלא בזבז את האנרגיה שלו על שער מעבר נוסף בבוקר. לאחר מכן הוא העיף מבט אחרון ברחוב, חלק בתוכו מנסה עוד לדמיין מאיזו פנייה הסתמי הגיע, כיצד הוא גולל את מכוניתו של מגנוס הלאה מנקודה זו ממש - ואז, עם הכעס הניצת בתוכו, הוא פסע אל תוך הפתח מבלי להסתכל לאחור.
רק בזכות אימון של שנים, מגנוס לא נסוג לאחור בהפתעה כשהבחין בסתמי עומד לצד המכונית, עיניו חלולות, ומביט במגנוס כאילו ממש ציפה שזה יופיע לצידו בכל רגע. חיוך שכאילו לא היה שייך לו טיפס על שפתיו של האיש, ומגנוס השתדל להתעלם מהדרך שבה כל דבר בו שידר ריקבון והרס, כאילו האיש בדיוק היה באמצע תהליך ארוך של מוות מבפנים. ״לא ידעתי שעדיין יש לערפדים התרה להשתמש במשרתים בני אנוש,״ הוא אמר, ולא השתדל בכלל להסוות את האיום שדבריו צפנו בתוכם. ״חבל שהמסדר ישמע על זה, עכשיו כשאנחנו קרובים כל כך לחתימת ההסכמים.״ הוא נשא את מבטו קדימה אל מבנה שנדמה להיות בית מלון מתפורר; ככל הנראה שהמקום לא אוכלס כבר מספר עשורים.
״הו, אבל מה שהמסדר לא יודע לא יפגע בו, נכון, מכשף?״ קול נשמע מבין הצללים, ומגנוס הסתובב בחדות בדיוק כדי להבחין בדמותו של ערפד מוכר היוצאת מתוכם.
״רפאל.״ הוא הוא אמר בקול שקט ונטול גוון. ההיכרות בין השניים מעולם לא הייתה מעמיקה במיוחד; רפאל היה צעיר מקמיל בכמה מאות, ובתקופה שבה התקיים הקשר בינה לבין מגנוס השבט בברוקלין עדיין לא נוסד - או שאולי כן, וקמיל פשוט לא הייתה חלק ממנו, כך שלמגנוס לא היה אכפת. כיום קמיל הייתה מנהיגת השבט, דבר שהוא לא היה מופתע ממנו כלל, כמובן, והערפד השני כיהן כסגן שלה.
״מגנוס ביין.״ חיוכו של רפאל חשף ניבים שנצצו מתחת לאור השמש. הדבר גרם לנורה אדומה לזמזם בראשו של מגנוס, ובמהרה הוא הבחין בסימנים שאיששו את חשדותיו: עורו של רפאל הבליח והתייצב שוב ושוב, דבר שהבהיר שמדובר בהקרנה. ״אני שמח שיוצא לנו להיפגש - שמעתי עליך כל כך הרבה.״
מגנוס שמר על הבעת פניו מאופקת. המצב הנוכחי לא מצא חן בעיניו; לרפאל היה קלף כלשהו ביד, את זה הוא ידע בודאות, אבל קשה היה לו להתנהל כל עוד הוא לא היה בטוח בערכו של הקלף הזה. ״אני שמח לשמוע שאתה מתעניין בקורותיי, אבל צר לי לומר שהמשך היום שלי די עמוס.״
״הו, אבל כבר הגעת עד לכאן. לא תוכל להישאר לכוס קפה? אתה הרי יודע שלערפדים אין הרבה מה לעשות בדם שלך, וחוץ מזה, הרי ישנה היכרות אישית ורבת שנים בינך לבין ראש השבט שלנו, נכון?״ חיוכו הבזיק, ומגנוס חשב, בינגו. אז לקמיל היה חלק בכל העניין הזה; אומנם הוא לא ציפה לכך ממנה כלל, עקב העובדה שהיא מעולם לא הביעה רגשות טינה כלשהם במהלך מאה וחמישים השנה שבהן השניים חיו בנפרד, אבל מי יודע. אולי היא הייתה צריכה ממנו משהו. כולם תמיד היו צריכים.
הוא נלחם בדחף לנשוך את שפתו בדאגה כשנזכר בשיחות הלילה הארוכות שהיו לו עם הערפדים בתקופת הזוגיות שלהם. היא הייתה אשת שיח מצוינת, ומגנוס נחשף בפניה כמעט כפי שלא נחשף בפני אף אחד אחר לפניה. בהחלט היו לה דברים עסיסיים להפנות כנגדו, ולמגנוס התחשק להלקות את עצמו על טיפשותו כשסמך עליה בעבר. אבל עכשיו היה עליו לשתף פעולה, אחרת לעולם לא יגלה עד כמה חמור באמת היה המצב. ״יהיה לי לעונג - אבל לא לזמן רב.״
״כמובן.״ רפאל חייך שוב, וגלי חוסר נוחות חלפו בגבו של מגנוס בתגובה לאופן שהחיוך הזה הצטייר על פניו. ״אנא עקוב אחרי המשרת פנימה. אני אחכה לך בטרקלין.״
למגנוס התחשק לשאול, ״תהיה שם לבד, או חמוש בצבא של ערפדים משחרים לטרף?״ אבל הערפד כבר נעלם, ובין כה וכה מגנוס התקשה להאמין שקמיל תשאב הנאה צרופה כל כך מלצפות בו מבותר לגזרים, כך שהוא רק הניד בראשו והחל לעקוב אחרי בן האנוש אל תוך בית המלון בשתיקה כשזה התחיל ללכת.
לא רק לקמיל היה נשק נגד מגנוס. בדיוק כמו שהיא הכירה אותו, הוא הכיר אותה. והוא ידע שבדיוק כמו שהיא שואפת לכוח, בזבוז זמן על טינה זה דבר נטול משמעות עבורה. בזמן ההליכה הוא הרכיב מחדש את הפאזל בראשו; אולי קמיל רצתה להציע לו עסקה. תמיד היו לה מטרות נסתרות, והיא אהבה לוודא שכל הגורמים מסביבה מסכימים להעלים עין לפני שהתחילה בהגשמתן.
בכל מקרה, לא היה למגנוס הרבה זמן לחשוב מכיוון שהטרקלין מוקם ממש בכניסה. מיד הוא הבחין בכך שהוצבו בו מראש שולחן קטן ומספר כיסאות, כאילו בכל יום התארחו במקום אנשים. אבל לא היה קל לתעתע במגנוס; הוא הבחין מיד בנקיונם וריחם החדש של הרהיטים, וידע שהם ככל הנראה נגנבו עוד היום, בדומה למכונית שלו.
רפאל אייש את אחד הכיסאות. החיוך הארור עדיין נח על שפתיו, והוא סקר את מגנוס מלמטה בהבעה כמעט זחוחה כשזה התקרב. הוא נראה כל כך לא מאויים עד שלמגנוס התחשק להשתמש בכמה לחשים שפלים במיוחד רק כדי להוריד לו את ההבעה הזו מהפרצוף, אבל ככל הנראה שזו בדיוק הייתה הכוונה של הערפד, כך שהוא משל ברוחו. ״אז אני רואה שהצלחת להגיע,״ הערפד התנהל כאילו מעולם לא גנב את מכוניתו של מגנוס ואז שוחח איתו באמצעות הקרנה לפני בקושי חצי דקה. ״אתה נראה נאה כל כך היום, אם יורשה לי לציין.״
עקיצה. רפאל רצה להבהיר מסר חד משמעי: לפחות אחד מהם עשה שיעורי בית. ״אני מאוד שמח לראות שהמראה שלי מוצא חן בעיניך,״ מגנוס אמר, וחסם את הדחף להוסיף, ערפד. ״האם זו הסיבה לכך שקראת לי לכאן היום?״
״כמובן שלא.״ רפאל נראה נינוח לחלוטין. הוא עדיין חייך. ״אני משוכנע שאתה יודע שבמשך תקופה קצרה לאחרונה, קמיל... נחשבת כנעדרת.״
״נחשבת כנעדרת?״ מגנוס שאל בספקנות קלה. ״חשבתי שאצלכם הערפדים אין חוסר וודאויות כאלה.״
חיוכו של רפאל התרחב. ״חשבתי שאתה, יותר מכל אחד אחר, אמור לדעת ששום דבר לא חד משמעי, מגנוס ביין. עם כל מה שעברת.״ כאן העקיצה הייתה הרבה יותר חדה. מגנוס ממש היה מסוגל לשמוע אותו אומר, אני יודע עליך דברים. הרבה יותר מכפי שאתה חושב. השאלה המשמעותית הייתה אם זו רק הייתה העמדת פנים, או שמגנוס באמת ניצב מול איום. ״בכל מקרה, קראתי לך לכאן כי קיוויתי שבמצב הקיים נוכל... לשלב כוחות.״
״אתה רוצה שאעזור לך למצוא אותה?״ מגנוס השתדל להישמע ענייני לחלוטין. ״אני מבצע עבודות כאלה, אבל לא בלי תשלום, כמובן. אין לי עניין בטובות אישיות.״
רפאל נתן לו לסיים לדבר לפני שהגיב. ״לא, נהפוך הוא. הייתי רוצה שתעזור לי לוודא שהיא... לא תחזור.״ תשובה חלקית. לערפד בהחלט היה ניסיון בעסקים.
אבל זה לא היה החלק המעניין ביותר. ״לא תחזור?״ גבותיו של מגנוס התרוממו.
״אתה מבין, היא הייתה ראש השבט במשך הרבה מאוד זמן. ועכשיו, כשהיא נחשבת נעדרת, בקושי אפשר להחזיק את כולם מאוחדים בלי לעורר מהומות. השבט צריך מנהיג, ומאחר שאני הייתי הסגן של קמיל במשך קרוב לשלושים שנה...״
״אז אתה רוצה את התפקיד, ופנית אליי כדי שתוכל לקבל אותו.״ מגנוס שיווה לקולו נימה נטולת רגש. אם היה דבר אחד שהוא היה מוצלח בו במיוחד, אחרי היותו מכשף מחונן וטוב מראה ביותר, זה היה יכולתו להישאר בלתי קריא לחלוטין בניהולי משא ומתן.
רפאל לא נראה מבוהל מיכולת הסקת המסקנות המובחרת של מגנוס. ״אני בטוח שלא תרצה לגור באותה שכונה עם שבט ערפדים מתפרע במיוחד,״ הוא אמר בקול מתקתק. ״המסדר עוד עלול אולי... לקשר אותך אליהם.״
״אין להם שום סיבה לעשות את זה,״ מגנוס חייך בחזרה, ולמרות שלא היו לו ניבי ערפד, ניבי החתול הספיקו על מנת לייצר איום. ״המסדר ואני נמצאים במערכת יחסים קרובה במשך מאות שנים.״
״כן, כולם שמעו על האופן שבו הצלת את התחת של צייד הצללים ההוא לפני מאה וחמישים שנה.״ לרגע אחד שלוותו של רפאל נפרצה, כאילו הנושא עורר בו רמות חדשות של תיעוב כלפי מגנוס. ואז המסכה הרגועה שבה לשליטה מלאה. ״אבל אתה מבין... אנחנו רוצים להמשיך הלאה, גם אם כולנו דואגים לקמיל מאוד, כמובן. היא הייתה חשובה לנו, אפילו אם לא כמו שהיא הייתה חשובה לך.״
רפאל כבר כמעט לא הסתיר את הכוונה שלו. מגנוס רק אמר, ״אם יש לך משהו להגיד, מוטב שפשוט תגיד אותו.״
החיוך התמידי של רפאל השתנה מעט, בצורה כמעט בלתי מורגשת. ״כמו שאתה בטח יודע, קמיל היא אומנם תככנית לא קטנה בעצמה, אבל אם יודעים איך להתקרב... אפשר להשיג ממנה מידע. היא בקיאה ברכילויות, ואתה, יקירי - אתה בהחלט חתיכת רכילות עסיסית.״
״אתה מתכוון לגוף היוצא מן הכלל שלי, או לאישיות הכובשת שלי?״ מגנוס פלט כמעט מבלי לחשוב, משתמש במילים על מנת להסוות את הפאניקה ההולכת וגוברת אי שם בתוכו. קמיל הייתה משהו אחר. מגנוס עוד זכר בבהירות את המילים שלחש לה, סודות שמעולם לא הגה בקול על עצמו, על המשפחה שלו, על האמת המרה שמאחורי הנדודים התמידיים שלו ברחבי העולם. המחשבה על כך שרפאל אולי יודע את כל זה גרמה לו לחולשה נוראית.
״אני מתכוון לאורך החיים הלא שגרתי שלך, מכשף.״ המקום היה חשוך, אבל רפאל עדיין נראה בוהק ומסתורי, איכשהו. זו ככל הנראה הייתה תכונה של ערפדים, כי ככה זה היה גם עם קמיל - ועם עוד ערפדים נוספים שריחפו נטולי שם בתת המודע של מגנוס.
״אתה מתכוון לכך שאני מתפקד בצורה מלאה כבן אלמוות? כי למיטב ידיעתי, זה ככה אצל כל מכשף בעולם. חוסר השגרתיות היא במכשפים שאינם בני אלמוות.״
״אתה יודע שלא לזה אני מתכוון.״ רפאל נראה כמי שמשתעשע לחלוטין מנסיונות הגישוש הזהירים של מגנוס. ״מכשפים בדרך כלל לא מצליחים להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. מתישהו הם נהרגים, או סתם נמצאים במקום הלא נכון בזמן לא נכון כשאיזה גשר או פסל מתמוטט. אבל אתה... אתה יודע איך לשמור על עצמך, ביין.״ עיניו נצצו.
״אני לא מבין איך העובדה הזו משמשת נגדי,״ מגנוס אמר בקול האדיש ביותר שהצליח להפיק.
״הו, היא לא,״ רפאל פלט צחוק קצר. הוא היה היחיד שצחק, והקול הרם הרגיש למגנוס צורם כשהדהד בין קירות המבנה הנדמה לנטוש. ״אבל היכולות שלך צריכות לנבוע ממשהו, נכון? ניסיון עבר. ידע מספיק רחב על טיבו של האדם, ועד כמה רע הוא מסוגל להיות.״
זו הייתה השורה התחתונה. מגנוס הרגיש בכל הכוח שלה, והבין - רפאל יודע. ״מה אתה רוצה שאני אעשה עבורך?״ הוא שאל, משווה לקולו אגביות מוחלטת, כאילו השיחה פשוט הרגישה לו לא בנוח והוא ניסה לשנות נושא. אבל הוא היה חכם מספיק כדי לא ליפול בפח של דבריו שלו עצמו, ולכן כדי למנוע מהמצב להפוך לסחיטה הוא הוסיף, ״בתשלום, כמובן.״
״הייתי רוצה שנהפוך לידידים.״ החיוך של רפאל חזר במלוא זוהרו. מגנוס כמעט ולא הבחין שזה דהה עד עכשיו. ״אני בטוח שעומדות להיות לך הרבה מסיבות בבית החדש שלך, נכון?״
עוד לא בית, קול קטן בתוך ראשו של מגנוס לחש במרמור. אם לא היית מפריע לי עכשיו, אולי זה היה יכול להתחיל להיות כזה. אבל הוא רק אמר, ״בוודאי שכן.״
״אני מצפה להיות מוזמן אליהן,״ רפאל המשיך. ״נוכל אפילו לארגן כמה משקאות נחמדים שילהיטו את האווירה. אתה לא תצטער.״
מגנוס היה מסוגל להרגיש את האיום באוויר כשהערפל הגה את המילה האחרונה. ״אז מה תרצה שאני אעשה?״ הוא שאל, ממקד את רפאל בדבר שהכי פשוט יהיה לדבר עליו. ידיו החלו לרעוד מעט כשהוא החל לנבור ברמת הסיכון שבמידע שבידיו של הערפד, והוא דחק את הנושא כדי להעלים את הרגשות המיותרים.
רפאל הנהן בארשת פנים מתקתקה של נער תמים אשר העולם רע מדיי בשביל להיתפס בעיניו ככזה. ״כמובן. אני בטוח שכל העסק עומד לעניין אותך, מכשף.״
מגנוס נכנס לדירתו כחצי שעה מאוחר יותר. השיער שלו היה פרוע מעט מהליכה ברוח הערב המשתוללת, וקול קטן בתוכו דחק בו לתקן את זה לתקן את זה לתקן את זה, אבל הוא לא הצליח להתמקד במילים מספיק כדי להבין את משמעותן. בעייפות הוא גישש אחר המיטה המתקפלת הזמנית שלו, שנועדה לשמש עד שהדירה תהפוך לבית. כשאמא אותה הוא נשכב עליה, עצם את עיניו ואיבד תחושת זמן.
שמש בהירה וחזקה זרחה במרכז השמיים וקפחה על עורו, ובאוויר עמד ריח חזק של קש ושתן. מגנוס עמד במרכז חצר חווה מגודרת, הריחות שלה דבקים בבגדיו ובעורו ונראים - נכון לאז - כחלק ממנו. הידיים שלו הרגישו לו עכשיו קצרות מדיי, לאחר שמונה מאות שנה שבהן הן היו ארוכות בהרבה, והוא הסתכל על הכל מגובה של לפחות שלושה ראשים יותר למטה. לקח למגנוס רגע להבין שהוא בן חמש, והחווה הזו היא החווה בה גדל ובה חייו, כפי שראה אותם, צולקו בה אנושות.
הוא ידע מה הילד עומד לעשות, אבל לא היה לו כיצד להזהיר אותו. דרך עיניו שלו עצמו הוא צפה במכשף הקטן והלא מודע צועד לכיוון האסם, קורא בשמה של אימו בבהלה פתאומית ונטולת מקור, כאילו כבר אז הוא היה מסוגל להרגיש את עוצמתן של החדשות הרעות. ואז הוא פתח את הדלתות, והיא הייתה שם, אבל בו זמנית גם לא. הוא בהה בה במשך זמן שהרגיש כמו נצח (גם אם אולי כשהתבגר ההגדרה שלו למילה הזו השתנתה), וממש היה יכול להרגיש את הרגע שבו משהו בתוכו רוסק לעד.
הזיכרון התחלף. מגנוס עמד בתוך הנחל, ידיו שקועות עד המרפקים במים הקרים בגישוש עיוור אחרי דגים גדולים כלשהם שאולי יוכל לשלות מתוכם. האב המאמץ שלו אמר, ״בחייך, הם בורחים ממך כבר ממרחק קילומטרים.״ לרגע אחד הבעת הפנים שלו קפאה, ואז הוא אמר בקול חלול, ״פשוט תפסיק. תפסיק, אמרתי.״ הידיים שלו נסגרו סביב הגרון של מגנוס, והם צנחו אל תוך המים הקרים, שלאחר מכן עוד יסחפו את הרגע הזה הלאה.
מגנוס הילד עצם את עיניו עכשיו, עד שלבסוף נאלץ לפקוח אותן. האחים השתקנים עמדו מעליו, מביטים בו דרך פני הגולגולת הלא-שגרתיים שלהם. מגנוס העכשווי היה מסוגל להרגיש את הבעתה של הילד הקטן מהיצורים הללו, גם אם היום הוא לא הרגיש דבר בסביבתם פרט לאי נוחות קלה. תמיד המבטים שלהם יצליחו לצמרר אותו מעט.
״הכוחות שלך חזקים במיוחד,״ אמר הימני מביניהם. הם היו שניים. נכון. מגנוס הילד זכר את הידיים של אבא שלו, ואת המים והמאבק והמוות והשריפה שפשטה בכל מקום, כל עוד מגנוס צרח, כל עוד הוא לא חשב על שום דבר אחר חוץ מהעובדה שהכל הרוס לתמיד. ״שרפת חווה עד היסוד, ועוררת מהומות בכל כפר הולדתך. בנוסף לכך, שני ההורים שלך מתים כרגע, כך שאין לך בית חלופי להתגורר בו.״
הם לא היו שיפוטיים, אבל בכל זאת הגו את המילים כאילו היו עובדות - ואולי הן באמת היו כאלה, אבל מגנוס הילד לא היה בטוח בזה בכלל באותו הרגע. הוא נשא את מבטו אל הדמויות המחרידות ותוך כדי שרעד כולו הוא שאל, ״אז מה תעשו?״ והם ענו, ״ניצור לך בית.״
הם יצרו למגנוס מקום שאפשר לקרוא לו בית, אולי, אם מוכנים להתפשר מספיק להכיל מקום שלא שייך לך ושם שלא שייך לך וחוויות שהוכתבו על ידי אנשים אחרים כדי לספק לך בדיוק את הנתיב הנכון, לדעתם, שבו תלך. מגנוס גדל אל תוך כל זה, אל תוך הכישופים והספריות האין סופיות וכל האיורים העתיקים שגרמו לו לשקול מחדש את כל מה שידע אי פעם. בחלק גדול מהם אסור היה לו לגעת או להשתמש, ובכל מקרה רובם עסקו בתרבויות שלא היה להן שום קשר אל מגנוס או למקורות שלו. המקום כולו היה שייך לנפילים, ואומנם הם חשבו שהם עושים למגנוס טובה, אבל מעולם הוא לא היה מסוגל לראות במקום הזה בית.
הקירות היו יפהפיים ובודדים. הפסלים היו חיוורים, מרוחקים, נודדים למחוזות שלא קיימים בתוך גבולות המוח האנושי. האחים השתקנים עצמם היו מרוקנים אפילו יותר מהפסלים, ואז נשארה רק התקרה, ואליה תמיד מגנוס הניח לעצמו להאמין שיגיע אם רק ירים את ידו מעל הראש, גם אם ידע שזה לעולם לא יהיה אפשרי באמת.
אסיה הרגישה כמו מקום רע בשלב מסוים, כשכל אדם עשירי שמגנוס ראה הזכיר לו לרגע איום אחד במראה את אימו המתה או את אביו החורג שצעק על מגנוס שוב ושוב שיפסיק יפסיק יפסיק. כשהיה בן עשרים ושלוש כבר כמה עשורים הוא ארז תיק ועזב את המקום שבו שכן, בפעם הראשונה מני רבות. הזיכרון התחלף לדירה קטנה, הראשונה שהוא ניסה להפוך לבית. ביום השני פרצו אליה חבורת שוכני תחתיות. כשניסה לסלק אותם הם קראו לו אסייתי ואמרו לו לחזור לגדל אורז, והוא לא מצא סיבה לתקן אותם. המראה שלהם עוד החריד אותו אז; הם נראו כל כך חזקים ממנו כקבוצה, בעוד הוא היה בסך הכל מכשף מתחיל ומתוסבך שאת רוב זכרונות חייו הוא עוד התאמץ לשכוח.
הזיכרון התחלף. מגנוס היה באירופה, באחד מהפסטיבלים הנוצצים שנשמעו הרבה יותר מבטיחים מכפי שהיו באמת. התמונות, בשונה מהמציאות, תמיד השמיטו את ריח הזיעה החזק שבאוויר ואת הצפיפות הנוראית שהזכירה למגנוס באופן מחשיד סרדינים בקופסת פח. בנוסף לכך, כל המקום עוצב באופן כפרי, דבר שגרם לכך שבכל פעם שראה מבנה דמוי אסם מגנוס נזכר שוב בתמונת אימו המשתלשלת מהתקרה אי שם מעליו, עיניה החלולות בוהות למרחק.
הוא התיישב ליד הבר, והזמין משקה אלכוהולי נטול שם שייצר סתמי אלמוני כלשהו בכפר. במשך הרבה זמן הוא בהה באנשים נעים ומתחלפים, מחליקים זה על פני זה, גועשים כמו מים בנחל. כמו בעיר השתקנים, גם במקום הזה הוא לא היה שייך. כל כך הרבה אנשים בהירי עור ושיער שהסתחררו במעגלים על הרחבה, כמו כוכבים קטנים. ומגנוס רק חג סביבם, שוב ושוב ושוב, והרגיש כמו ירח.
״אנשים לבנים מחפשים דברים בהירים,״ קמיל לחשה לו לילה אחד, כששכב לצידה במיטה הרכה והרחבה בדירה שלה. העיניים שלה נצצו בעלטה. ״דברים בהירים וזוהרים.״
אני יכול להיות זוהר, המחשבה ריחפה ברכות בתוך ראשו של מגנוס, אבל הוא רק אמר, ״את לבנה בעצמך.״
הערפדית חייכה. ״לא לבנה. חיוורת.״
מראה פניה של קמיל נמוג כשדמות שנעמדה לצד מגנוס משכה את תשומת ליבו. הוא עדיין היה בפסטיבל, והבר היה קשה מתחת למרפקיו כשפנה להביט באורח החדש, אשר בפירוש הביט במגנוס. זה היה אדם זאב; המכשף הבחין מיד בניחוח הטבע הפרוע שאפיין את המשתייכים לזן הזה. נוסף על כך היה לו גם שיער כהה, ארוך וסבוך, שהוא קשר מאחורי ראשו. עיניו היו כהות, בלתי מפוענחות, אבל הדבר הבולט מכולם היה עורו השחום במיוחד, שגרם לו להיראות כמו זרקור בים של חשיכה. הוא היה שונה. אחר. ״רואים עליך שאתה נודד,״ הוא אמר למגנוס, וזה פער את עיניו בצורה כמעט לא מורגשת וסקר מחדש את אדם הזאב במעט יותר עניין.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה מגנוס נישק גבר. הוא עוד זכר את התחושה האחרת, שבאותה העת הייתה חדשה. הנשיקה הייתה שונה באינספור מונים; מנגד לאיך שזה היה עם נשים, הפעם נראה היה שגם לאדם הזאב היה משהו לתבוע בחזרה. כשמגנוס ראה את גופו של אדם הזאב, הוא ראה עור כהה מעוטר באינספור צלקות נטולות שם, אינספור מתקלים שהוא עבר בחייו. מגנוס זכר את הסיפור שלו; הוא נדד מאמריקה לאורך מחצית מיבשת אירופה כשננשך, אבל נאלץ לעזוב שוב ושוב בגלל תגובות חימה על צבע עורו, אשר ספג מכל מקום שהגיע אליו.
בפסטיבל הזה כל אחד היה זרקור, ולאנשים היה פחות רצון להתעניין באורם של אחרים. מגנוס העכשווי חשב שזה עצוב שהוא זוכר את סיפור חייו המלא של מישהו, אבל לא את שמו. כבר לא. מתי בדיוק היה הרגע שבו שכח אותו? גם את זה הוא לא הצליח לזכור.
לא היו הרבה אסייתים באירופה. אם היה דבר אחד שבו צדקו שוכני התחתיות ההם בדירה הראשונה של מגנוס, זה היה שמעטים היו האנשים שעקרו לאירופה באותם ימים. אולי בגלל זה כולם שם חשבו שהם מגדלים אורז - מגנוס לא ידע, אבל בסופו של דבר גם לא היה לו אכפת במיוחד. הרי זו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם הדורות שסופם להיכחד; הם התבססו רק על הדברים שהם היו יכולים לכמת או להרגיש באצבעות שלהם. קמיל קראה לזה בורות, אבל מגנוס רק הניד בראשו ואמר, ״לפעמים אי ידיעת החוק פשוט מעידה על העובדה שהוא לא באמת קיים.״
הזיכרון התחלף. מגנוס עמד במרכז שדה מלא עשב יבש שהחום הכבד כבר השחים לגמרי. האוויר האביך ירד במורד גרונו כמו עשן כשהוא נשם, וכמה טיפות זעה הצטברו במורד עורפו. מגנוס של פעם נשם עוד מספר נשימות עבשות, יודע שהוא לא ממהר לשום מקום, ואז הפנה את מבטו אל האדם שעמד מולו.
או יותר נכון, לא בדיוק אדם. למעשה, מחצית כזה. המכשף האחר נשא אל מגנוס מבט בחזרה, עיקש, ומגנוס מצא את עצמו מחייך בקדרות. ״אז מה מצב החירום?״
״המצב מידרדר,״ רגנור פל נאנח, עיניו גדושות במאות שנים של הלקאה עצמית. ״אתה בטוח שכדאי שנישאר באירופה?״
הוא התכוון למלחמת העולם הראשונה, גם אם אז היא עוד לא הייתה מוכרת בשם הזה. מגנוס העכשווי רצה להפציר בהם לעזוב, למצוא בית אחר וחיים אחרים, רחוק מכל המוות שעומד להתרחש על הקרקע הזו בעוד חודשים ספורים, אפילו שבועות. אבל מגנוס של פעם רק הניד בראשו בדו משמעיות. ״אנחנו נסתרים, רגנור. אף אחד לא יתייחס אלינו כל עוד לא נמשוך תשומת לב.״
זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שבהן מגנוס טעה.
רגנור לא חזר לעצמו אחרי המלחמה. מגנוס צפה בו ממלמל בלילות אל שמות אלים שכבר מזמן אבדו מספרי ההיסטוריה, מתמכר לפלומתיות של הלא מודע, אשר הסתיר כל כך הרבה מהמציאות. הוא איבד את המאחזים שלו לאט לאט, עד שלבסוף רק גישש בסרבול בעלטה, נאבק להתחמק ממחשבותיו שלו, עד שלבסוף גם הן דהו.
הם חלקו דירת חדר באחת הערים הקטנות והנידחות בבריטניה, ומגנוס עמד בין הצללים שהטילו עליו הקירות וצפה בחברו מרכיב את עצמו מחדש. זמן עבר. חודשים, אולי אפילו שנים - הוא לא ממש ידע. בסופו של דבר רגנור הפסיק לדבר אל עצמו. הוא עדיין המשיך להתעורר מסיוטים מבעיתים, וסף הסיבולת שלו הפך נמוך להחריד, אבל דברים ממנו של פעם חזרו אליו לאט.
עד לאותו הזמן מגנוס מעולם לא הבין שהוא חסין. שמשהו בתוכו אדיש בפני המוות, מאז אותו היום שבו הילד הקטן והמבועת צנח על ברכיו לפני גופת אימו והבין שאין לו דמעות לבכות על אובדנה.
מתישהו - מגנוס כבר לא זכר מתי בדיוק - רגנור עבר להתבודד ומגנוס עצמו חזר להתגורר במקומות שבהם הדברים הגדולים קרו. הוא עבר ללונדון, שם פגש מקרוב את שושלת ציידי הצללים והכיר את קמיל.
למרות שמעטים עוד אמרו דברים כל כך לא מנומסים בקול, מגנוס עוד הרגיש במבטים המופתעים שננעצו בו לכל מקום שאליו הלך, בהשתהות שלהם על דמותו הלא שגרתית באירופה. אולי תחזור לגדל אורז? נדמה היה שכולם שואלים אותו, ומגנוס של היום רצה לענות להם: אבל אפילו כשאני מחמם אורז במיקרוגל, הוא מתפוצץ.
כבן לווייתה של קמיל המבטים כאילו התקצרו. מגנוס היה מסוגל להרגיש ביראת הכבוד כלפיו, שנבעה רובה מיראה מקמיל עצמה. כבר מהרגע הראשון שבו פגש את הערפדית הוא הבחין בעוצמה שאפפה אותה, אך נראה שבכל זאת כל המסתורין סביבה משך אותו אפילו יותר להתקרב, כמו עש למנורה.
הוא לא התחרט על התקופה שלו עם קמיל. במשך זמן מה - גדול משל רוב בני הזוג הקודמים שלו - היא הצליחה להפוך את הזמן שלו לקצת יותר מסתם זמן. היה לה נצח לחלוק איתו, והוא הסכים להשתתף בו, גם אם בעירבון מוגבל. ואז גם זה נגמר.
״אתה בטוח שהכל בסדר?״ וויל הרונדייל שאל אותו. הוא עמד בחליפת חתן שהלמה אותו במיוחד ושילב את ידיו בצורה שהלמה אותו אפילו יותר, כשהמולת האורחים בצד השני של הקיר מסיחה את דעתו בבירור. ״אתה תמיד נראה כל כך מנותק מהכל, אתה יודע?״ אולי הוא אפילו היה קצת שיכור.
מגנוס חייך את החיוך העקום הרגיל שזייף בכל פעם שלא רצה לדבר על עצמו. ״קדימה, וויל, זה היום שלך. אתה מתכוון לבזבז אותו בדיבורים על נטיות המעורבות שלי, או אולי בחתונה שלך?״
וויל חייך חיוך רחב. ״אני הולך להתעלם כרגע משינוי הנושא המרשים שלך, בגלל שיכול להיות שיש לך נקודה.״
מגנוס עמד בשולי החדר כשהנער - שככל הנראה שכבר לא היה עוד נער, עקב העובדה שהוא נולד כשחקוק בו מוות - צעד אל החופה והתחתן עם בחירת ליבו. מגנוס חשב, לפעמים המוות גורם לאנשים להיות מסוגלים להחליט החלטות שבלעדיו הן היו כמעט בלתי אפשריות, כמו איזו השפעה עקיפה של כוח משיכה. מגנוס לא היה יכול להתחתן; לא כששום מוות לא יגיע להפריד בינו לבין הכלה שלו. לא כשהתחייבות תהיה ארוכה כל כך. אי אפשר לתת נצח אף אחד. הנצח לא שייך למישהו כדי שיהיה אפשר לתת אותו.
קמיל הייתה בין היחידים שהיו מסוגלים להבין את זה, אבל זה זמן רב כל כך שהיא כבר לא הייתה כאן. הוא לא ידע איפה היא, וקיווה שלא היה לו אכפת.
תקופה לא מוגדרת לאחר מכן הוא ארז את חפציו מהבית בלונדון ועבר מסע נדודים קצר כדי להגיע לניו יורק. שם הוא נעמד, נעצר, השקיף, וחשב, זה חדש - או שאולי בעצם זה היה פשוט גלגול נוסף של עוד משהו שהסתמים עשו.
כשהוא פקח את עיניו השעה כבר הייתה מאוחרת, והלילה זרח מחוץ לחלונו. מגנוס משך את עצמו לישיבה כפופה, מבטו לא ממוקד, ואז זימן שלוש כוסות קפה גדולות במיוחד מבית הקפה שברחוב ליד כדי להפיג את כאב הראש שלו. אינספור תמונות כמו היו צרובות בעפעפיים שלו והוא לא הצליח להפסיק לראות אותן, להפסיק לראות אותן, להפסיק.
עד כמה רגיש היה מידע בסופו של דבר, אם הוא היה מסוגל להיות מועבר בקלות כזו? מגנוס סובב לאט את כוסו, מביט בקפה המתערבל באיטיות בתוכה, וחשב על בקשתו של רפאל. אבל איך קמיל הייתה יכולה להיות כל כך טיפשה?
אלא אם כן היא לא הייתה טיפשה. קמיל תמיד ראתה במידע דבר שימושי ותו לא, שראוי שיעבירו אותו הלאה. זה היה אחד הדברים שמגנוס הכי אהב בה; היא ידעה לנצל את חיי האלמוות. לא להיקשר יותר מדיי לשום דבר. היא גרמה להכל להיראות קל כל כך, הרבה יותר מכפי שהיה באמת. כמו פרסומת בטלוויזיה למוצר שבמציאות לא היה עד כדי כך בוהק או עמיד.
מגנוס העיף מבט נוסף בקירות הדירה שלו, ואז הניד בראשו ואילץ את עצמו לחייך. היה דבר אחד שהוא היה מוכשר בו במיוחד, ושתמיד עזר לכאבי הראש להתפוגג.
מסיבה, זאת שרפאל הזמין את עצמו אליה. הוא יוכל לערוך אותה בקרוב. הוא יוכל פשוט להציף את הדירה שלו באור וזוהר, ולתת לכולם להיכנס, ולשכוח ללילה אחד שהוא עדיין אמור לגרום למקום הזה להיראות כמו בית.
הוא הגדיל את חיוכו. לחייו כאבו.