ביום ראשון הלכתי לפדיקוריסטית. לא מאמינה שכותבת על זה...יש לי קושי עם האשה (אנרגיות שמשדרת? קלסטרופוביה, בגלל החדר?)
מנסה להבין מה מפריע מלבד לחץ שיווקי מתון. בעוד בעלי חוזר ממנה מבסוט...אני חוזרת מלנכולית.
ביקור אצל פדיקוריסטית לא אמור להיות בעייתי, באם כבר חווייתי...לצערי, ספרית, קוסמטיקאית,
פלסטיקאי ופדיקוריסטית, בגין "חובה" לשמירה וטיפוח הגוף. כמו גם רופאים למיניהם ותרופות (חושבת על זה רגע...משהו מעוות אצלי...)
הפדיקוריסטית, אשה נאה, רצינית ומקצועית. הקליניקה מאד קרובה לבית (מאד נוח).
מהפעם הראשונה שהגעתי אליה, שיתפה אותי בחייה...(גדול עלי): "גרושה. ילדים בוגרים. שכחתי כמה...בן חזר בתשובה, נכדים...
עובדת בשני מקומות עבודה, קודם עבדה בשלושה...גרה בשכירות עם בעל בית לא משהו. מחפשת מישהו לחלוק עמו החיים".
יצאתי בהרגשת מועקה...רציתי לבקש מבעליי לחפש לגברת בן זוג, אחרת...אחרת יהיה לי קשה....
הרגשתי שהעולם לא פייר? לה אין בן זוג אחד...לי שניים...אפילו חשבתי "לתרום" את מאהבי...הבנתי כי אני סובלת מהזדהות יתר.
עבדתי על עצמי (לא עניינך! לא החיים שלך, החסר לך בעיות? החסר לך בגין מה לדאוג?) ליגלגתי על עצמי: "אולי תטפלי בבעיות הארץ...או העולם...
מה יש לך? על מה המועקה? לה חסר גבר? - לך יש שניים...אז את רוצה "לתרום" אחד? את נורמלית? מה את קשורה לחיים שלה?
אחר-כך, ניסיתי להרים את עצמי בדרך אחרת: "הגברת לבושה היטב (בגדים יקרים) ונראית מצויין! קליניקה מאובזרת היטב וקליינטים.
לגברת משפחה (ילדים, נכדים, אחיות), חברות. חברים בחו"ל....מצבה לא רק שלא רע...בהבטים מסויימים...טוב משלך! (לא חשה שום קנאה)
הפניתי אליה את בעלי אשר הביא עמו עוד קליינטים (הרגשתי שעוזרת לה עם הקליינטורה, כי גם על זה קיטרה).
אחרי כחודשיים הגעתי אליה שוב. שמחה מאד לראותני. למרות שהייתי מרוחקת וקרירה, שוב שפכה את ליבה:
הקושי עם הדתה של הבן, חסר לה בן זוג, חידשה קשר עם מישהו בחו"ל, שאתו היה לה (לא ברור מה). לו יכלה להיות עמו...אבל...
הוא חולה, הוא רחוק, מה זה יעזור...ושוב אני יוצאת עם מועקה...הכל נראה שחור...החיים חרה.
מעל חצי שנה אני לא הולכת לעשות פדיקור. לא חשה צורך. אין כסף מיותר ואין כוח לשמיעת סיפוריה.
כשהחלה ציפורן חודרנית להציק...הזמנתי תור.
היא שמחה מאד לראות אותי. כשהחלה לטפל, שאלה לשלומי. אמרתי שבסדר...ראיתי שמחכה שאספר...מה בדיוק?
סיפרתי על הכלב...ושוב הגענו לכמה החיים לא פיקניק...התחלתי להרגיש מועקה...כשהודיעה כי יש לה חבר נעים ונחמד, שטוב אליה,
"איזה יופי!" אמרתי בהקלה. חייכתי חיוך גדול...אבל אז הגיע "אבל"...
כשסיימנו, בפתח הדלת נתקלתי בחבר...גבר נאה, מרשים...נראה נבוך קצת (התאים לדברים שאמרה עליו)
חזרתי הביתה עם מחשבות...
ציינתי לעצמי, כי החבר שלה נראה יותר טוב ממאהבי.
שמחה שבכל זאת מצאה מישהו. הזמן יעשה את שלו, או שלא, בקשר שלהם.
חשבתי, שוב, על סיפורי פרק ב'...נשמתי עמוק...נו...שויין...החיים נמשכים. נס חנוכה לא קרה, עדיין...
לא קל למצא פרטנר מתאים לחיים...לא בפרק א', גם לא בב'...לסיים פרק א', כדי להתחיל פרק ב' הלא קל?
אולי כאן הבעיה שלי עם הגברת...היא מעוררת בי מחשבות שלא נוחות לי...על פרק ב'.