הוא עדיין ברוגז. מה שמטריד אותי שזה פחות מטריד אותי מפעמים קודמות. אני "גרה" בחדר שלנו למעלה והוא "גר" בחדר העבודה שלו למטה. אין בנינו שום קשר. המצב הולך ונעשה גרוע, בעצם אני לא יודעת אם זה גרוע, אולי הכל לטובה. ככה זה אצלנו בזוגיות, יש המון ביחד וכיף ופתאום משום מקום צץ לו ברוגז וריחוק גדול מאוד. זה כבר יותר משבוע שאנחנו לא מתקשרים, אין עם מי לחלוק, לספר, לשתף, אני יישנה לבד, וברור שגם אין סקס וזה מאוד חסר לי. ההתנהלות הזאת זה לא משהו שמתרגלים אליו, זו שריטה גדולה מאוד ביחסים בנינו, אבל לא נראה לי שאפשר לתקן, אני גם לא יודעת אם אני רוצה לתקן. נשבר לי. פשוט נשבר לי.
אתמול הייתי כל היום בים עם הקטן ועם כמה זוגות חברים. תפסתי צבע לא רע בכלל, צפיתי בשקיעה, בכחול והתענגתי. לא רציתי לחזור הביתה. חילחלה בי ההבנה שהחופש נגמר, אוטוטו אני חוזרת לעבודה לאחר שבועיים של חופשה. נאחזתי לי עוד קצת בהנאה לפני שאני חוזרת לשקט הלא טוב שבבית.
תפסתי שיחה עם אחד החברים שלנו, שכמובן מכיר את בעלי. היה חשוב לו להבהיר לי שלא כדאי להיפרד, שננסה לעשות הכל על מנת לאחות, לסדר. אלוהים יודע כמה ויתרתי, כמה עשיתי הכל על מנת שהנישואין האלה יימשכו, למרות שרוב שנות נישואיי לא הייתי מאושרת. הסכמתי לספוג, והכל למען הילדים והמשפחה, עד רגע הגילוי. כאן התמונה השתנתה ולמרות זאת לא הפניתי עורף, בכל זאת קבלתי אותו והשתדלתי לחזור לחיים נורמאליים ולשים הכל מאחורי, אם כי לא בהצלחה רבה, ועל זה אי אפשר לשפוט אותי.
מרתיח אותי שהוא חושב שהוא נמצא בעמדה כזאת שמאפשרת לו להתנהג כך. אחרי כל מה שקרה, אחרי ההסכמה שלי לקבל אותו, במקום להבין אותי, להכיל אותי ולהעניק לי אני מקבלת בדיוק את ההיפך. אני לא חושבת שאני טלית שכולה תכלת, גם לי יש את "הפאקים" שלי, אף אחד לא מושלם, אבל ציפיתי ממנו להיות קצת יותר מבין, יותר רגיש, יותר מתחשב, מינימום לקיים איזה שהוא שיח, אבל התבדיתי. וכך פעם אחר פעם אני מתאכזבת. אני תמיד מזכירה לעצמי שאין למה לצפות ומשום מה אני מצפה. מרגישה כמו ילדה קטנה שכל הזמן מצפה ומצפה ושום דבר לא קורה. וכנראה גם לא יקרה.
כמה אירוני, עוד מעט "נחגוג" את יום נישואינו ה – 25.